סיפורו של יהודה (לאון) דקל – עדות ניצול שואה

 אני ליאון דקלו מספר 122110, נולדתי בעיר דמוטיקו שביוון בשנת 1927 למשפחה  גדולה שכללה סבא וסבתא חורגת- בכור וקלוצ'ה נחמיאס, וילדיהם : דוד אלברט, דוד מואיז, דודה רחל, ודודה מתילדה ואמי פרלה יחד עם אבי מרקו דקלו ו 2 אחיותיי רחל הגדולה ואחות קטנה. דוד אלברט, דוד מואיז ואמי פרלה היו ילדיה של רחל אשתו הראשונה של סבי , והשאר היו מקלוצ'ה, אשתו השנייה.  כולם הרגישו משפחה אחת ומלוכדת לכל דבר למרות שלא כולם היו מאותה אמא. הבית היה גדול ומפואר בן 5 חדרים ואני זוכר שהסלון היה מרווח מאוד. החצר הייתה גדולה מסודרת ומטופחת עם עצי פרי.

  בבעלותה של משפחתי, שהייתה אחת המכובדות והאמידות בעיר, היה בית מסחר גדול  לבדים, שהיה ממוקם במרכז העיר.  דמוטיקו הינה עיר בינונית בגודלה, והיו בה כ  1200 יהודים.  בכל יום שלישי היה יום מסחר ואני זוכר הרבה אנשים שהגיעו לבית המסחר של משפחתי. החנות הייתה מהמפורסמות באזור. משפחתי קיבלה את הסחורה מהעיר סלוניקי דרך רכבות. אני זוכר שבתור ילד בימי הקיץ נהגתי לעזור בחנות בגלגול בדים ובסידורם  ובכך להגדיל את דמי הכיס שלי. 

בילדותי אני זוכר קירבה מיוחדת לדוד מואיז  שהיה כבר נשוי והיו לו 2 ילדים ולמרות זאת אהב אותי אהבה עזה. תקופת ילדותי זכורה לי כתקופה יפה ומאושרת. הכול השתנה בשנת 1941 כאשר הגרמנים נכנסו ליוון. בעקבות הכיבוש דודי אלברט ומשפחתו החליטו לעבור לטורקיה ואני זוכר שכל המשפחה המורחבת נסעה לתחנת רכבת בקרבת עירינו, על מנת להיפרד מהם. המפגש הזה בתחנת הרכבת היה הפעם האחרונה שראיתי אותם עד לעלייתי ארצה. בהמשך נודע לי כי ב  1944 עלו לישראל בכך ,בעצם, דודי אלברט הציל את משפחתו והוא וילדיו הם המשפחה היחידה שנשארה לי לאחר סיום המלחמה.

זמן מה אחרי שהגרמנים כבר היו ביוון, סבא בכור קיבל מחלה קשה (כנראה סרטן) וזכור לי שהרבה רופאים הגיעו מערים אחרות לתת לו טיפול. בשנת 1942 נפטר סבי, במותו היה בן 75 שנים.

דוד מואיז הפך להיות בעל הבית ובעל העסק באופן רשמי והחיים נמשכו כרגיל למרות הכיבוש. הגרמנים הקימו מפקדה באחד מבתי הספר בעיר שלנו והשתלטו על בתים של יהודים באזור.

אצלנו בבית חי קצין גרמני צעיר שאינני זוכר את שמו, שחי כמלך בביתנו . הוא נסע אחת לחודשיים לגרמניה לבקר את משפחתו והיה מביא לנו מתנות ודברי ממתק ואף הראה לנו תמונות של משפחתו בגרמניה. הוא היה ממש בן בית אצלנו, ומאוד אהב את האוכל היווני  במיוחד פסטליקו.  אני זוכר שהיה רומז לנו כי עדיף לעזוב את יוון אבל אף אחד לא הסכים לשמוע, ואף אחד לא האמין.

 מצב זה נמשך לערך שנה, עד שלקראת סוף 1942, התקבלה הוראה ברמקולים ובכרוזים ברחובות, לכל היהודים להתאסף בבית הכנסת שבעיר. בית כנסת זה היה אחד היפים והמפוארים בכל האזור. כל היהודים בעיר התאספו בבית הכנסת וישנו שם 2 לילות. כולנו ידענו כי שולחים אותנו מחוץ לעיר למקום אחר ששם נהיה אסירים. הגרמנים תפסו את כל מי שניסה לברוח, אפילו יהודים שהגיעו לנהר אשר ממנו מגיעים לטורקיה.

אני לא רציתי להיפרד מהורי, וכולנו העדפנו להישאר יחדו עד כמה שניתן. לאחר יומיים שלחו  את כולנו לסלוניקי ברכבת. הכניסו אותנו לקרונות סגורים, כ 50 עד 60 בקרון, כל אחד עם משפחתו ומה שהספיק לקחת ממיטלטליו. מכיוון שהיו כמה מעמדות כל משפחה התרכזה יחד עם המשפחות מהמעמד שלה. בסלוניקי הייתה לנו תקופת המתנה של 4 ימים, ומשם העבירו אותנו למחנה ההשמדה אושוויץ שבפולין. מנגלה היה הראשון שראינו כאשר ירדנו מהרכבת. הוא עמד ועשה סלקציה. אני, אבי ודוד מואיז היינו באותה קבוצה. את האמהות והילדים העלו על משאית ומאז לא ראיתי אותן. אחותי הגדולה רחל ודודתי מטילדה הועברו למחנה עבודה של נשים שהיה מגודר בתיל חשמלי.  לפעמים ראינו אותן בבוקר או בערב וכל מה שהספקנו היה לשאול האם הכול בסדר. אף אחד לא ידע שום דבר על השני, אך מה שידענו כולם הוא שאנחנו מאוד רעבים. אבי סבל מאוד במחנה ולא החזיק מעמד. הוא נורה למוות מול עיניי מכיוון שניסה לקחת מהרצפה בדל של סיגריה.

 באושוויץ הוציאו אותנו לעבודות שונות בתוך המחנה ומחוצה לו. אני זוכר שהיינו צריכים להעביר עפר ממקום למקום.  על מנת לבצע את העבודה הפכנו את המעיל כך שאת החלק החיצוני היינו ממלאים בעפר וכך מצליחים לסחוב את המשקל הנוראי. במידה ולא הצלחתנו לקחת את כמות העפר הרצויה היינו חוטפים מכות עם הטורייה או עם המקל. עברנו גם ממחנה למחנה בתוך אושוויץ עצמו. המחנה השלם היה עצום בגודלו ותמיד מצאו לנו תעסוקה.

 בשלב מסוים, העבירו אותנו ברכבת לגטו ורשה. אני זוכר את התקופה הזו כפחות נוראית במלחמה הארורה הזו. שמו אותי בבסיס צבאי גרמני בתפקיד של אחראי מקלחות הגרמנים. הגרמנים היו נכנסים לבונקרים על מנת למצוא יהודים שהתחבאו . הכניסה לבונקרים הצריכה חפירות, שאחריהם הם היו מחויבים להתקלח. אני הייתי אחראי על רישום המתקלחים. מידי פעם כאשר זייפתי בטופס כי חייל גרמני מסוים התקלח, קיבלתי חתיכת נקניק או לחם כתוספת.

הרעב היה בלתי נסבל ואני הייתי מוכן לעשות הכול בשביל עוד קצת  אוכל. לעומת זאת, הגרמנים שאספו שלל מהגטו במשך כל היום, רצו לעיר למוכרו ולהשתכר עם הכסף שקבלו. ביליתי כ 8 חודשים בגטו ורשה ובתקופה זו החיים היו קצת יותר נסבלים.

מגטו וורשה עברנו למחנה העבודה בדכאו ושם היינו כחודש. משם העבירו אותנו למחנה אחר בוולדלגר, מחנה נידח בתוך יער, ושם תפקידנו היה לעבוד עם בטון וחצץ להקמת מנהרה למעבר של רכבות. היינו סוחבים שקי מלט בשיטת הסרט הנע, יחד איתנו עבדו גם  אסירים איטלקים שהיו יוצקים את הבטון. לפעמים העבירו אותי לתפקיד של קולף תפוחי אדמה. הקליפות היוו אוכל גם אם היו קשות או רקובות. זה נתן לנו תחושה יותר קלה וכך הצלחנו לשרוד את העבודה הפיסית המפרכת.

 הקאפו במחלקה שלי היה מהעיר שלי ביוון, ולעיתים קרובות הוא היה מעלים עין כדי שנוכל לאכול יותר טוב. שנה וחצי עברה, והאמריקאים החלו להפציץ באזור שבו היינו. באחת הפעמים הם הפציצו רכבת מלאת סוכר שעמדה בתחנה בקרבת מקום. אנחנו היינו צריכים להעביר את הסוכר לאחסון. בשבילנו זו הייתה חגיגה. כל אחד מאיתנו העמיס סוכר במכנסיו כדי להביא חזרה למחנה. ביום הראשון של פינוי הסוכר, תפסו אותי בכניסה עם הסוכר במכנסיים ונגזר עלי לקבל 25 מלקות בישבן. מי שנתן לי את המלקות היה אותו קאפו מהעיר שלי, הוא העמיד פנים כאילו הרביץ והציל אותי ממוות בטוח.

לקראת סוף המלחמה העבירו אותנו לטירול שבאיטליה, שם שמו אותנו במחנה חיסול. הגרמנים החלו להיכנע עקב העובדה שהאמריקאים והרוסים סגרו עליהם. כאשר היינו בדרך לעבר מחנה החיסול בקרונות רכבת הודיעו לנו שאנחנו משוחררים , זה נשמע לנו כמו אגדה , ואנשים החלו להתפזר לכל עבר.

הגרמנים לא ידעו מה לעשות, היה שם הרבה גורן וכולם נשארו לישון. התקבלה הודעה מהגרמנים לאסוף את כל היהודים שוב מכיוון שגרמניה עדיין לא נכנעה. הכניסו אותנו שוב לרכבת בת 20 קרונות, אבל רק 5 או 6 התמלאו כי הרוב כבר ברחו (אלה שלא נשארו בגורן). בלילה האמריקאים הפציצו את הרכבת ואת המסילה והרכבת נעצרה. הדלתות נפתחו וכולנו ירדנו מתחת לקרון, כי פסי הרכבת היו גבוהים יותר מהשבילים בשדות. התחלנו לברוח לשדות והפגזים של מטוסי האמריקאים נפלו עלינו. אני נפצעתי קשה ביד.  ראיתי מרחוק תחנת צלב אדום, ובנס הגעתי מבלי שאף אחד יראה אותי. זה היה בית חולים גרמני של הוורמכט (המשמר האזרחי הגרמני) . בגלל סיבוכים וחובת ניתוח, החליטו להעביר אותי לבית חולים אחר בעיר  וולפראצהאוזן . שם הייתי מאושפז בחדר עם אוקראינים, רוסים ופולנים. למחרת היום אחרי שעברתי ניתוח שמענו שגרמניה נכנעה לאמריקה. חיילים אמריקאים נכנסו לתוך בית החולים כדי לחפש חיילים גרמניים והם שאלו אותי מהיכן אני. ביניהם היה חייל אמריקאי ממוצא יווני שהגיע כל יום לתת לי חבילות  שוקולדים ביסקוויטים וחמאה.  חילקתי אותם לחולים האחרים וגם לאחיות על מנת שיטפלו בי טוב יותר, כדי שאוכל להשתחרר מהר.

יום אחד, לאחר כחודש, שמעתי פתאום  את קולו של אחד האחים של הקאפו היווני שהיה איתי במחנות. הוא ועוד ניצולים באו לחפש אחרי. יחד איתם עזבתי את בית החולים ועברנו למחנה אחר שם שהיתי כ 4 חודשים. משם עברתי לאיטליה. יום אחד, הגיעה משאית עם הרבה חיילים ישראלים מהצבא הבריטי ואלה העבירו אותנו דרך 'האלפים' לבסיס גדול בשם בוהדנה שם היו גברים ונשים יהודים יחדו. שהיתי שם כמה חודשים ובשלב מסוים אף קיבלתי עם עוד ניצולים כסף מהג'וינט שבעזרתו עשינו חיים- אכלנו ושתינו ויצאנו לבלות .

 בסוף 1945 הגעתי ליוון עם אוניה  ומאוד התרגשתי. לא פגשתי אף אחד מהיהודים בדמוטיקו. הבית שלנו נשאר עומד, אבל יוונים גויים גרו בו. במהלך שהותי באושוויץ ,דודי מואיז סיפר שכסף רב של המשפחה הוחבא בחנות (במחנות כל אחד במשפחה סיפר לשני איפה מוחבא הכסף, למקרה ומשהו יצא בחיים מהתופת). כאשר הגעתי לחנות הכול היה חפור ולא מצאתי כלום. כל כך הרבה איבדתי בשנים שהייתי במחנות, כך שאי מציאת הכסף לא עוררה בי שום תחושת עצב. שמעתי על תנועת הכשרה למטרת עליה לארץ ישראל, ומכיוון שלא נשאר לי כלום ביוון, עליתי על האוניה 'חביבה רייך' והגעתי לארץ בשנת 1946. כדי שלא יזהו אותנו ישבנו על סיפון האוניה עם בדי יוטה וכיסינו את גופינו. הגעתי לעתלית והתחלתי לעבוד בחייטות, אותו מקצוע שבו עסקה משפחתי לאורך כל השנים.

בהגיעי לארץ התאחדתי עם דוד אלברט שעלה כבר ב 44, ועם בני דודי- אלי ורחל. באותה תקופה התגייסתי לצבא ונלחמתי במלחמת העצמאות. ב 1952 התחתנתי עם כוכבה אשתי ונולדו לנו 3 ילדים: פנינה (על שם אמי), מלכה (על שם אמה של אשתי) ומוטי (על שם אבי מרקו).

ב 1955 נסעתי עם אלברט ליוון כדי להוכיח שהבית בדמוטיקו שייך לנו, למרות שהצלחנו במשימה לא קיבלנו כלום משווי הבית והמשפחה הגויה  המשיכה לגור שם.

 הגעתי לאושוויץ בגיל 14 וחצי ובסיום המלחמה הייתי בן 17, ערירי ובודד בעולם. בניתי את עצמי במדינת ישראל והקמתי משפחה לתפארת. יש לי 9 נכדים ואני שמח שהצלחתי להמשיך את השושלת המשפחתית שלי למרות כל מה שעברתי במחנות ההשמדה. הקיום שלי ושל חברי ששרדו את המחנות, מדגיש את הרצון העז להמשיך לחיות ולהמשיך את המורשת בכל מחיר. הניצחון של העם היהודי הוא הקמתה של מדינת ישראל.

סיפור זה הוקלט על ידי אלי נחמיאס, בן דודו של סבי, במאי 1998.

סבי יהודה היה כבר חולה מאוד בתקופה זו, והייתה תחושת דחיפות לתעד את סיפורו.

במשך כל ההקלטה בלטה העובדה שסבא נמנע מלחשוף רגשות והקפיד לספר את הסיפור בצורה לאקונית, מה שגרם לנו להבין כמה קשה היה לו מעמד זה. במרץ  2002  נפטר סבי ז"ל לאחר ייסורים רבים.

החלטתי להעלות את סיפורו על הכתב, לכבודו ולזכרו.

ערוך על ידי אפרת דניאל פורת נכדתו של יהודה דקל.