שמי עלית עזרא, ביתם של יצחק ובתיה כהן ז"ל, גרה בעיר הרצלייה משנת 1982. אני בת 71, גמלאית מזה שנה. עבדתי כמידענית בספרייה של המרכז הבינתחומי הרצלייה כמעט משנת הקמתו (היום אוניברסיטת רייכמן).

בשנה 1992 הורי עברו דירה מגבעתיים להרצלייה, לא רחוק מדירתי. שלושת בנותיי היו אז ילדות וחשוב היה להורי ולי שהקשר בינינו יהיה משמעותי יותר. קרבה זו אפשרה מפגשים כמעט יומיים ובהם נוצרה הזדמנות לשיחות ארוכות ומקרבות. נחשפתי קצת יותר לעברו של אבא שלי, בן ה-67. הצעתי לו לכתוב את זיכרונותיו על השנים הנוראיות, שם ביוון, תחת הכיבוש האיטלקי-גרמני במלחמת העולם השנייה.

לצערי, הוא לא הספיק הרבה כי הוא נפטר זמן קצר מאוד אחר שהחל לתעד את חוויותיו בכתב.

היומן, שנכתב בעברית ובכתב ידו, מופיע בהמשך. לא ערכתי אותו כי רציתי לשמור את אופן ההתבטאות המיוחדת של אבי.

מכיוון שעדותו מהווה רק מעט מתולדות חייו, הרגשתי צורך להבהיר קצת יותר על עברו. לכן אני מוסיפה את ה"לפני" ואת ה"אחרי" כדי לתת את מימד הזמן-מרחב שבה ניתן לשבץ את יומנו הקצר. אתחיל בתיאור על אודות משפחתו במסגרת התקופה.

אבא נולד בשנת 1925 בקסנתי (Xanthi)  עיירה בתראקיה (Thrace), צפונית לסלוניקי וקרובה לגבול הבולגרי. קהילה יהודית ספרדית מאורגנת בקסנתי נוסדה בראשית המאה ה- 20. ב-1926 הוקם בה בית הכנסת של הקהילה ובמהלך שנות ה-30 נפתח שם גם בית הספר היסודי היהודי בניהולו של ויטלי מטלון¹, שלימד בו גם את השפה הצרפתית.  הקהילה היהודית הספרדית של קסנתי הייתה הקהילה התרבותית המרכזית ליהודי תראקיה.

סבא שלי, אברהם כהן (אבא של אבי), היה יליד קבלה(Kavala) , נצר ליהודים שהוגלו ליוון מהונגריה תחת שלטון העות'מאני. בבגרותו עבר מעיר מולדתו לסלוניקי שם למד ועבד.

בתחילת המאה העשרים נשלח מסלוניקי לעבוד כמנהל עבודה בתעשיית הטבק בקסנתי. יחד עם אשתו, ריינה (מבית טבח), ועם בנם הבכור לואי, עברו להתגורר בעיירה. שלושת בנותיהם (בואנה, רשל ודורה) ואבא שלי נולדו בקסנתי.

Left Picture: Τhe children of the Cohen family Dora, Buena, Loui and Rachel (from left to right), the children of the Cohen family from Xanthi, dressed up to have their picture taken at the local photographer’s studio in 1925. This family photo is one of the nostalgic glimpses into the prewar daily life of the once very active Jewish community of Xanthi, offered by the JMG temporary and digital exhibition “Jewish Neighborhoods of Greece” © The Jewish Museum of Greece בתמונה משמאל: ארבעה מתוך חמשת ילדי סבא וסבתא שלי: אחיו ואחיותיו של אבי: לואי, בואנה, דורה ורשל. אבי עוד לא נולד כשנלקחה תמונה זו.

אבי היה רק בן ארבע כשאמו נפטרה בגיל 38 מזיהום שהתפתח לנמק. שלושת אחיותיו ואחיו גידלו אותו כי סבא שלי עבד מבוקר עד ערב בתעשיית הטבק ולא יכול היה לטפל בילד הקטן.

סבתא שלי ריינה, אמו של אבי.

אבי גדל בקסנתי ולמד בבית הספר היהודי. כשהגיע לתיכון, נסע לסלוניקי ללמוד בבית ספר אליאנס שבו חינכו ברוח ההשכלה החילונית והמודרנית של המייסדים. אחת מאחיותיו של אבי, דורה, חלתה בשחפת ונפטרה קצת לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. היא הייתה רק בת 20.

בפרוץ מלחמת איטליה-יוון מנתה הקהילה בקסנתי כ-1,100 יהודים, אך משפחות רבות עזבו את העיר מחמת הקרבות. אחיו של אבי, לואי כהן הצטרף לצבא היווני במלחמה נגד הכובש האיטלקי.
באפריל 1941 הגרמנים הגיעו לאזור תראקיה (Thrace) שעבר לשליטתה של בולגריה. קסנטי נכבשה על ידי הבולגרים, בעלי ברית של הנאצים, שהחלו ליישם את החקיקה האנטי-יהודית ואת חוקי נירנברג. כוחות הצבא הבולגרי דכאו ובזזו את היהודים ואלצו אותם לענוד את הטלאי הצהוב. בנוסף, נאסר עליהם לעבוד במקצועותיהם במסחר ובתעשייה. במקביל נערך רשום של שמות היהודים המתגוררים בעיירה. יווני המקום היו אחראים על הזיהוי כי הכירו היטב מי הוא יהודי. הם פעלו כשפניהם מוסתרות בכובע גרב עד הסנטר. כשסבי עמד בתור מול אחד הרושמים, היווני ה"אנונימי" סימן לו להמשיך ללכת ולא רשם את שמו.

בעקבות ההסכם שנחתם בין ממשלת בולגריה לגרמניה, נשלחו יהודי מקדוניה ויהודי תראקיה (Thrace) אל מחנות ההשמדה. בפברואר 1943, ב-אקציה בעיר קסנתי ריכזו השוטרים הבולגרים את בני הקהילה היהודית במחסני טבק ריקים, הפשיטו אותם וביצעו בהם חיפוש גופני משפיל. לאחר מיכן העמיסו אותם על רכבות משא למחנות עבודה ומשם להשמדה בטרבלינקה.
לפני ה-אקציה הגורלית, ולפני שהשוטרים הבולגרים שפעלו מטעם הגרמנים הספיקו לרכז ולכלוא את היהודים במחסני הטבק, סבי וארבעת ילדיו הוזהרו על ידי השכנים היוונים והצליחו לברוח בעזרתם. הם ירדו דרומה לסלוניקי, שם שהתה משפחתו של סבי, אחיו ואחיותיו עם בני-זוגם וילדיהם. אך גם בסלוניקי הייתה סכנה עבור היהודים. סבי וילדיו ירדו דרומה יותר, עד לאתונה. אחיותיה ואחיה של סבתי (משפחת טבח) היו יהודים עמידים שגרו בעיר ויכלו לספק מגורים למשפחתו של סבא. אתונה הייתה עדיין תחת הכיבוש האיטלקי ששליטיו התנגדו עד אז לגירוש היהודים בעוד שבסלוניקי החלו לרכז אותם בגטאות ומ-15 במרץ עד אוגוסט 1942 כמעט כל יהודי סלוניקי נלקחו למחנות העבודה ולמחנה הריכוז אשוויץ. משפחתו המורחבת של סבי הייתה בין הקורבנות. לא ידוע לי אם משהו שרד.
כמו בכל אירופה, גם ביוון הכיבוש עבור האוכלוסייה האזרחית היה קשה: מאות אלפי בני אדם מתו מרעב, עוד אלפים נהרגו בפעולות תגמול מצד הכובשים הגרמנים וכלכלת המדינה הייתה הרוסה. באתונה, כמו בכל מקום שרר רעב קשה.

בסוף 1941 התרחשו ביוון המרידות המזוינות הראשונות. המפלגה הקומוניסטית של יוון (KKE) הקימה בספטמבר את חזית השחרור הלאומית (EAM). בפברואר 1942, הוועד המרכזי של ה-EAM ייסד רשמית אגף מזוין, צבא השחרור הלאומי של העם היווני (ELAS) אשר, בפיקודו של אריס ולוצ'יוטיס (Aris Velouchiotis), פעל בהרים של מרכז יוון. ההתנגדות הקומוניסטית סומנה לפיכך בשם הכולל EAM-ELAS. במקביל הקימו הרפובליקנים הוניצליסטים את הליגה הרפובליקנית הלאומית היוונית (EDES). נפוליאון זרוואס (Napoleon Zervas) ייסד את האגף החמוש של ה-EDES (הקבוצות היווניות הלוחמות הלאומיות), שהחלה לפעול גם היא נגד הכיבוש. תנועת התנגדות נוספת, צנועה יותר, נוצרה עם ה-EKKA. כל התנועות ביחד, ה"מאקי" היווני, היוו את ההתנגדות המשמעותית ביותר באירופה הכבושה.

בספטמבר 1943באתונה המצב של היהודים נהיה מסוכן. יורגן שטרופ (Jurgen Stroop) מונה למנהיג העליון של האס אס ושל משטרת יוון הכבושה. בין השאר, כדי לזרז את גירוש יהודי אתונה, שטרופ הורה לרב הראשי של אתונה, אליאס ברזילי, להכין רשימה של היהודים המתגוררים בעיר. במקום זאת הזהיר ברזילי את יהודי אתונה ונמלט בעצמו בעזרת קבוצת ההתנגדות השמאלנית של החזית הלאומית לשחרור יון (EAM). באתונה, מפקד המשטרה, אנג'לוס אוורט (Angelos Evert), ואנשיו תמכו באופן פעיל להצלת היהודים. נרכשו מסמכים ותעודות זיהוי מזויפים עבור המשפחות היהודיות וחולקו לכל דורש². סבא שלי החליף את שמו לשם נוצרי וקיבל עבודה כשומר בית קברות נוצרי באתונה. אחיותיו של אבי אומצו כבנות משפחה של מכרים יווניים נוצריים. האחת, בואנה, כבת דודה מהכפר, התגוררה אצל משפחה יוונית בפרברי אתונה. השנייה, רשל, הוצגה כאחייניתו של אורך דין יווני נוצרי שעבד באתונה, איתו התחתנה בתום המלחמה. הדוד שלי, לואי כהן, נמלט צפונה להרים והצטרף לפרטיזנים, לתנועת ההתנגדות הקומוניסטית ELAS EAM-. כינויו היה "קרונוס" (Chronos) ולפעמים "סטורן" (Saturne). אבי הצטרף אל אחיו מאוחר יותר. כינויו ב-ELAS היה קרונאקוס (Chronakos).

ה"מאקי" היווני התפתח בהדרגה באזורים ההרריים, מעבר להישג ידה של הממשלה באתונה. תנועות ההתנגדות ביצעו, בין היתר, חבלות נגד צבא הכיבוש בעזרתם של סוכנים בריטיים שנכחו ביוון. הן עסקו עד מהרה במלחמת גרילה אינטנסיבית והצליחו להחזיר לעצמם את השליטה בכמה יישובים. במהלך שנת 1942 הן בססו היטב את אחיזתן בחלק מהאזור הכפרי של יוון ושלטו באזורים הרריים מסוימים בצפון מערב המדינה.

1. Left: Louis Cohen*, a Greek Jew, pictured standing on Mt. Parnassos while serving in the Greek resistance movement ELAS-EAM, the strongest of the Greek resistance organizations. It fought against the Germans as well as against the paramilitary forces of the Greek collaborationist / Source: Jewish Partisan Educational Foundation, Greece
2. Right: Louis Cohen*, a Greek Jew rides a horse on Mt. Parnassos while serving in the Greek resistance. By 1943 the Axis forces and their collaborators controlled only the main towns and connecting roads, leaving the mountainous interior to the resistance. Date: Exact date unknown | Source: Jewish Museum of Greece

*הדוד שלי, לואי (לואיס) כהן.

A group of Greek partisans who are serving in the ELAS-EAM resistance movement, walk along the street. Among those pictured are two Greek Jews: Louis Cohen (left) and David Broudo (far right). Greek

תרגום הטקסט שבתחתית התמונה: ספטמבר 1944, פרטיזאני ELAS היהודים, דוד ברודו ולואי כהן*, מתייצבים מול כלי טיס גרמני שהופל מאש קרקע פרטיזנית במישור לוקרידה. אחת התמונות הסמליות של התקופה (JMG Photo Archive) *האיש עם הזקן הוא דודי, לואי

תרגום הכיתוב שבתמונה: לואי כהן ("קרונוס") מקסנטי* עם זקן פרטיזני מרשים, בתפקיד קצין לוגיסטיקה ב-ELAS, אספרופירגוס, נובמבר 1944 (ארכיון תמונות JMG).

.Source: Synagonistis, Greek Jews in the national resistance, an exhibition of the Jewish Museum of Greece תרגום חלק מהטקסט שבמסמך כאן מעלה: יחידות ה-ELAS המקומיות מנו ריכוזים גבוהים של יהודים, בעיקר פליטים מאתונה שברחו אל האזורים בשליטת הפרטיזנים. הם התבלטו מאוד באומץ ליבם ואיכות אנשיהם. התסלוניקים עידו שימסי ("מקביס") ואלברטוס בנרובי, קצין רפואה פרטיזן ומתורגמן, החזיקו בתפקידים גבוהים ב-חטיבת ELAS V, דיוויזיית XIII. לואי כהן ("קרונוס") מקסנתי ודויד ברודו מסלוניקי עשו ניסים כקצינים של ELAS Logistics … מאתונה EPON, האתונאי יאקובוס יושורום והסלוניקאי צ'קו קרסו בגדוד 36, ואחיו הצעיר של לואי כהן, יצחק, בן ה-16 ("קרונאקוס")*. (*אבא שלי)

יומנו של אבי מתאר בקצרה את שהיית משפחתו באתונה לאחר שעזבו את קסנטי ואת סלוניקי. בהמשך הוא מספר על הימלטותו מהגרמנים כשהחל איסוף יהודי אתונה, והצטרפותו לאחיו ולפרטיזנים.

---

כהן יצחק

קורות חיים

מאת יצחק כהן

חורף 1942

באתונה השתפר המצב לפחות מבחינה אחת – הצלב האדום הגביר את פעילותו וברחובותיה לא רואים את מכוניות העירייה אוספות גוויות, כמו בחורפים שעברו. מנות ה"בורגול" (חיטה שבורה), לא מחולקות מבושלות, כבעבר. אפשר לקבל אותה במכולת כנגד תלושים (100 גרם לנפש). יש גם סוכר בחלוקה, פעם בחודש וכן, גם אגוזים!

בית הספר שבו למדתי נסגר. אומנם, קשה לומר שהלימודים בו היו בסדר. למדתי בו שעתיים ביום. הוא היה בית הספר היחידי, שנועד לשלוש שכונות ולכן, התנהלו בו הלימודים במשמרות. רוב בתי הספר הפכו למחנות של צבא הכיבוש – חלקם איטלקים וחלקם גרמנים. עתה, הגיע תורו של בית הספר בו למדתי: לגרמנים לא היה כנראה, מקום מתאים יותר עבור הפרדות והסוסים שלהם.

כדי שלא אתנתק לגמרי מהלימודים וכדי להעסיק אותי במשך רוב שעות היום, הזמין אבי מורה פרטי – ויטלי מטלון (שהיה מורה גם בבית הספר היהודי בעיר מולדתי, לכיתות ה', ו') – שלוש פעמים בשבוע, כשעתיים כל יום, עם המון שעורי בית.

בקשתי מאחי למצוא לי איזו תעסוקה, כדי שאוכל להרוויח את דמי הכיס שלי! אחי, שעסק שנים במסחר, השיג אצל סוחר אחד מלאי של יינות ומשקאות חריפים. הצעתי לאחי שאני אמכור אותם בבתים! כל בוקר הייתי ממלא מזוודה עם בקבוקי וויסקי, קוניאק ויינות ועובר מדלת לדלת ומוכר בשכונות היוקרה של אתונה. היכן שהיה ריכוז גדול של ה-"נובו- רישים" (משתפי פעולה של הגרמנים, שהתעשרו בדרך זו). תוך זמן קצר ניגמר לי המלאי ושוב נותרתי ללא מעש.

מצב היהודים באתונה התחיל להיות קשה. את יהודי סלוניקי כבר לקחו. קצין מתחנת המשטרה, שהייתה סמוכה לביתנו, התחיל לחלק תעודות זהות עם שמות נוצריים, לכל יהודי שדרש. מעתה שמי הוא ניקוס!

חיפשתי תעסוקה. בעיקר כדי לא להסתובב בשכונה בה הכירו אותי. בעל מחצבה, אותו הכיר אחי, לקח אותי לעבודה כשליח וגזבר. לבעל המחצבה הייתה קבוצת אנשים, שאספה מהרי הפסולת של הפחם השרוף, את אבני הפחם שטרם הספיקו להישרף. פעמיים ביום הייתי עובר ורושם את שמם, בבוקר ובערב, ומשלם להם עבור יום עבודה.

מכירת המחצבים, בעיקר של חצץ וסיד, הייתה עבור הגרמנים. כדי שתהיה לי כניסה למשרדים המטפלים במחצבים, ציידו אותי בתעודת זהות מיוחדת, מטעם השלטונות הגרמניים. כך, בתוקף תפקידי, יכולתי לנוע חופשי, ללא פחד שאיעצר באיזו פינה. שני דברים טובים סיפקה לי עבודה זו: האחד, תעודת הזהות הגרמנית והשני, היכולת להשיג מזון מהגרמנים (בעיקר איזו ככר לחם ואיזו קופסת שימורים).

1943

החורף עבר. עם בוא האביב, הייתי בטוח שהכל יעבור בשלום. הידיעות על ניצחון בעלות הברית גברו. אך, מצבנו השתנה לרעה. אתונה, שעד כה הייתה תחת שלטון האיטלקים, עברה לידי הגרמנים.

עברנו דירה, לשכונה לא הרחק מתחנת הרכבת. שכונה חדשה, אנשים זרים. אני צריך להתרגל לשמי הנוצרי ולשים לב יותר מתמיד. עזבתי את העבודה בשל הפחד להיחשף. בשכונה, בתים לא חדשים אך, נקיים ומסודרים והגזוזטראות מלאות פרחי אביב, למרות המצב (היוונים אוהבים פרחים!). שכנים חדשים. חברים חדשים.

החדשות טובות. איטליה נכנעה לצבאות הברית. האיטלקים שהיו באתונה, הפכו מצבא כובש לשבויים. הגרמנים לקחו מהם את הנשק והתחילו להעביר אותם למחנות ריכוז, מחוץ לאתונה.

גיל 17 הוא גיל ללא מעצורים. ללא פחד. זה היה גילי!

בתחנת הרכבת, לא הרחק מהבית, התחילו להעביר את האיטלקים, בשיירות, אל קרונות משא בכיוון צפונה. הייתי בתחנה עם כמה צעירים מהשכונה והסתכלתי עליהם. ריחמתי עליהם. הם נראו כה מסכנים! וכה עלובים! שיירות עם שומרים גרמנים חמושים! אלה הם הכובשים של אתמול? ריחמתי, כי בסופו של דבר, כל זמן שאתונה הייתה תחת חסותם, לא נגעו האיטלקים לרעה ביהודים ולא נתנו לגעת בהם. בתקופה ההיא היה שקט. בתי הספר פעלו והקהילה היהודית לא סבלה ממאום!

החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהרוויח קצת כסף. עם מעט הכסף שהיה לי, קניתי מספר קופסאות סיגריות, בשוק הסיטונאי. יצאתי מחוץ לתחנת הרכבת ומכרתי אותם בשניות, ברווח די גדול. שוב קניתי עם ה"הון" החדש שלי ושוב מכרתי! תוך שעות ספורות, לא הספיק המקום בכיסים לכסף שהרווחתי מהמכירה. עד הערב, הספיקו הרווחים לקניית "ארגז" (כ- 2000 קופסאות סיגריות). הבעיה הייתה איך לספר זאת לאבא ואיך להביא את הארגז הביתה.

סיפרתי לאחיותיי והן עודדו אותי. לא ידעתי איך אבא יקבל זאת. אבל, העזתי! קניתי את הארגז. למחרת בבוקר, ניגשתי לתחנה עם שני סלי בד מלאים, והתגנבתי מבעד לגדרות התיל. נכנסתי לתוך המחנה. תוך שניות נעלמו הסיגריות והסלים התמלאו בשטרות. רצתי הביתה, "שפכתי" את הכסף על הספה ונתתי לאחיותיי לספור ואילו אני, חזרתי למחנה עם שני סלים מלאים סיגריות.

עמדתי בתוך קבוצה של איטלקים, כאשר יד חזקה תוספת אותי בצוואר, מסובבת אותי, ושתי סטירות לחי נוחתות על לחיי! חייל גרמני ענק, תופס אותי, לוקח את "מלאי הסיגריות", מפזר אותם לכל דורש ומוציא אותי בבעיטות אל מחוץ למחנה!

על המדרכה ממול, ראיתי קצין גרמני. אולי העמידה שלו, הפנים, או האינסטינקט, דחפו אותי אליו. פניתי אליו בבכי, מבלי לנגב את הדם שזרם מאפי, ובקשתי ממנו לעזור לי. סיפרתי לו שאני יתום ולי 4 אחים ואחיות קטנים ממני, אותם עלי לפרנס, ובקשתי ממנו שלו לפחות יחזירו לי את הכסף שאבד לי. איני יודע מה שיכניע אותו יותר: אולי הבכי, או המראה ה"אירי" שלי (עיניים בהירות ושיער בהיר מאוד), אולי הדם שבפניי, או אולי תעודת הזהות הגרמנית שתמיד נשאתי עליי והראיתי אותה לקצין. התוצאה הייתה שהקצין שאל לשמי (מובן שהייתי – ניקולס), ביקש ממני להתלוות אליו, וללא פחד נכנסתי אחריו לתוך המחנה. הקצין ביקש ממני להראות לו את החייל הגרמני שהכה אותי. ללא היסוס הצבעתי על החייל. הקצין, בטון מאוד לא לבבי, קרא לו וכאשר עמד לפניו ישר כמו קרש, ציווה עליו לשלם לי את מה שהפסדתי. נקבתי בסכום (הרבה יותר גבוה ממה שהיה באמת). ראיתי את פני החייל נעשים אדומים – אדומים. לא הייתי רוצה להיות בקרבתו. אז, עלה בדעתי לנצל את הרגע. ויתרתי על החזר ההפסד וביקשתי מהקצין לתת לי אפשרות להיכנס לתוך המחנה ולמכור (פריבילגיה שתבטיח לי בלעדיות ורווחים!). הקצין, דרש מהחייל בתוקף, להחזיר לי את העבודה. הוא הוציא חבילת שטרות מכיסיו, נתן לי ואמר לי שלכשארצה להיכנס למחנה שאפנה אליו והוא ייתן לי להיכנס. הוא היה דובר יוונית מצוינת.

רצתי הביתה. לפני שהספקתי לרחוץ את פניי ולמחוק את הדם, נכנס אחי. לא נותרה לי ברירה אלא לספר לו את הסיפור. במילים לא מחמיאות – אסר עלי אחי לצאת מהבית! התחננתי בפניו שלפחות יאפשר לי למכור את "מלאי" הסיגריות שהיו בבית. תחנוני היו לשווא.

חג הפסח חל השבוע. מסיבות מובנות לא התקיים סדר בבית. הדפתי מזיכרוני את תמונות ליל הסדר שנהגנו לחגוג בבית: הסבתא, עם כל המשפחה, הילדים המתרוצצים, ה"סדר"! היו ימים!

יומיים לפני ליל "הסדר", לפנות ערב, נשמעה דפיקה על דלת הבית. מישהו לא מוכר ניכנס ואלה היו המילים שהוציא מפיו: "אני איש המחתרת היוונית (א – א – מ)". "ידוע לנו שאתם משפחה יהודית בשם – כהן. וכמו שידוע לנו, לבטח יודע גם לגרמנים. מספר יהודים מאתונה, באמתלה של הגרמנים, שיחלקו מצות ויתייצבו בבית הכנסת, נתפסו בדרך זו." הוא הודיע לנו שאם ברצוננו להימלט – יש דרך: על הצעירים (הכוונה הייתה לאחי ולי), להצטרף לכוחות המרי – הפרטיזנים. לנשים ולאבא – מובטחים מקומות מסתור בבתי יוונים, שניתן לסמוך עליהם. האיש השאיר פתק ועליו כתובות לאן צריכים ללכת בו ביום ולפני העוצר המתחיל ב – 11:00 ונימשך עד השעה 06:00 בבוקר.

בבית לא נוצרה פאניקה אך, הורגש פחד מפני מה שעלול לקרות. אבא רצה שנחכה לאחי ואז נצא מייד את הבית, וכך היה.

הבית אליו הייתי צריך להגיע היה די רחוק – באחת השכונות הרחוקות של אתונה. רצתי אל תחנת האוטובוס, כדי להספיק להגיע ולמצוא את הבית, לפני רדת החשיכה וכדי לא לשאול שכנים על מקום הימצאו של הבית, כיוון שאסור היה שידעו שמישהו נימצא בבית זה. שכן, בעל הבית, שהה מחוץ לאתונה והבית היה ריק וכך צריך היה להיראות, גם כעת, כלפי חוץ. ללא קושי מצאתי את הבית. בית בודד, מוקף בגינה מוזנחת ומספר עצים. התגנבתי דרך הגינה, לחלק האחורי של הבית. לפי דברי האיש שבא להזהירנו, מפתח דלת המטבח צריך להימצא מתחת לעציץ שליד הדלת.

פתחתי את הדלת. החושך ששרר בבית וריח המקום הסגור, עצרו אותי לשניות. התגברתי על הפחד ונכנסתי. רק לאחר שווידאתי שהתריסים מוגפים היטב ולאחר שסגרתי את הדלת, הדלקתי גפרור. על שולחן המטבח הייתה מונחת מנורת נפט. הדלקתי את המנורה והתחלתי בסיור בבית. 4 חדרים. סלון די מרווח. שירותים. הרושם היה שבעלי הבית היו אנשים די אמידים. באחד החדרים גיליתי קיר שכולו מכוסה בעשרות ספרים. ספרות יפה.

בחרתי באחד החדרים הפנימיים, שהיה בעל חלון אחד בלבד. הייתי בטוח שבחדר זה, אורה של מנורת הנפט שלי, לא יבצבץ החוצה מבעד לתריסים ולוילון הכבד שכיסה אותו. שכבתי ונרדמתי. כפי שרק בגיל זה נרדמים. ללא חלומות. ללא פחד. בלי מחשבות על המחר.

ציוץ הציפורים העיר אותי, עם אור הבוקר שחדר לתוך הבית מבעד לחריצי החלונות, שהיו ללא וילונות. אמרתי לעצמי, שבלילה, צריך לבדוק אם אורה של מנורת הנפט לא ניגלה מבחוץ.

השעה הייתה 06:00 . אל הבית חדרו מעט רעשים מהרחוב שהתחיל להיות הומה. חיפשתי במטבח משהו לאכול. אין! מצאתי תה והכנתי לי כוס תה ללא סוכר.

לקחתי ספר, אך לא יכולתי להתרכז ולקרוא. בשעה 07:00 שמעתי שפותחים את דלת המטבח. פחדתי. מי זה יכול להיות? מה אענה אם ישאלו אותי למעשי כאן? בעודי מחפש תשובה לשאלות שעלולים לשאול אותי, אני שומע מישהו קורא בשמי – ניקו – ניקו!

איני יודע אם קולי נשמע. הפחד היה כה גדול ומשתק, שנשימתי נעצרה. טרם התאוששתי והנה בפתח הדלת עומד לו בחור צעיר, אולי מעט יותר מבוגר ממני, חיוך רחב על פניו והוא שואל אותי איך הסתדרתי?

"הבאתי לך אוכל" הוא אומר לי. "בעל הבית הוא דודי. כך שאני בא לכאן מפעם לפעם. השכנים מכירים אותי" הוא ממשיך. "ללא ידיעתם, אני מתיר לאנשי המחתרת להסתתר בבית. אתמול הודיעו לי שיש כאן מישהו. אסור לצאת!" אמר לי. "אוכל להביא לך אוכל מדי פעם בפעם". "כמה זמן אשאר כאן?" שאלתי. הוא לא ידע לענות לי על שאלה זו. "יודיעו לך!" אמר ויצא.

הסתכלתי במטבח וראיתי כמה חבילות. שעועית לבנה, אורז, מלח, סוכר וחבילת צנימים. לקחתי שני צנימים, כוס תה שנייה עם הרבה סוכר. טבלתי את הצנימים בתה וכשהם היו ספוגים במים המתוקים, אכלתי אותם בכפית. ארוחת בוקר נהדרת!

בשעה 10:00 לא יכולתי כבר לשבת. אתמול ביציאה מהבית שלי, לא הספקתי לקחת אפילו חולצה להחלפה.

בשקט, כגנב, לאחר שהשקט ברחוב שלפני הבית נעשה כמעט מוחלט, החלטתי לצאת. עמדתי בכניסה לחצר. הסתכלתי לכל הכיוונים וכשלא ראיתי נפש חיה, החלטתי ללכת.

כשהגעתי למרכז השכונה, עבר הפחד. עליתי על החשמלית הנוסעת למרכז אתונה. בתחנה הקרובה לבית שלנו ירדתי, ומבלי לדעת למה, עשיתי סיבוב כדי לא להיכנס לבית דרך הרחוב הראשי. ממול הבית היה בית קפה, בו ישבו תמיד זקני השכונה ושיחקו שש-בש. עברתי ליד בית הקפה, אמרתי "שלום" לבעל בית הקפה שהכיר אותי. בעל בית הקפה הביט בי כאילו ראה איזו רוח רפאים. ראיתי אותו קופץ מהכסא עליו ישב, תופס אותי חזק ביד ומכניס אותי לבית הקפה. "ניקוס" הוא אומר לי. "לאן אתה הולך? גרמנים בבית שלך! רוץ בחזרה, והתרחק עד כמה שאפשר מכאן!"

לא חיכיתי שיחזור על דבריו. הלב הלם בחוזקה. יצאתי. בהתחלה התחלתי ללכת לאט, אחר כך יותר מהר, יותר מהר ויותר מהר, דרך רחובות צדדיים שלא הכרתי! כמה שעות הלכתי? הגעתי לגן המלך שבמרכז אתונה. איך הגעתי?? איני יודע! חיכיתי לחשמלית וחזרתי למקום המסתור שלי.

ניסיון היציאה היומית שלי, שלא עלה יפה, והפחד שעברתי, מנעו ממני את הרצון לצאת שנית.

בלילה השלישי, לא יכולתי כבר להישאר סגור. את היום עוד איכשהו העברתי: בישלתי, קראתי, ניקיתי. אבל, בערב, כשהחשיכה עטפה את הבית, היה השקט קשה מנשוא.

החלטתי ללכת לקולנוע השכונתי. שם, אף אחד לא מכיר אותי ובקולנוע לבטח לא יקרה לי שום דבר. הסרט, קומדיה תוצרת גרמניה! באולם הקולנוע היו די הרבה אנשים – צעירים ומבוגרים. כולם מחפשים ניפלט במעט בידור, באיזו בת צחוק, לברוח לשעה מהדיכאון היומי.

חזרתי הביתה כשעה לפני ה"עוצר". התחלתי שוב לקרוא. נרדמתי עם הספר ביד.

יריות העירו אותי. קפצתי מהמיטה. שקט. האם חלמתי?

צרור יריות הקפיץ אותי שוב. אך, הפעם היו היריות – מציאות!

כיביתי את המנורה שהייתה עדיין דולקת, שמא ייראה אורה בחוץ.

עוד מספר צרורות. ושוב – שקט! אתונה הייתה רגילה להתרחשויות מסוג זה.

לא נרדמתי עד שהפציע אור הבוקר. כאשר נשמעו קולות החיים החוזרים למסלולם, פסיעות האנשים ההולכים למקום עבודתם בדרך שלפני הבית, רק אז, עצמתי את עיניי ונרדמתי.

בצהרי-היום, שוב השגרה היומית. לבשל, לרחוץ את כלי המטבח בקפדנות, לשפשף את סיר הבישול שוב ושוב, לא מפני שהייתי כה משוגע לניקיון, אלא פשוט משום שכך העברתי את הזמן, וזמן היה לי המון.

חיכיתי לאחיינו של בעל הבית. היה זה היום בו צריך היה להגיע ולהביא מזון. בפעמים שהיה מגיע בעבר, ניסיתי לשווא להחזיק אותו יותר זמן על ידי, לדבר עמו, להרגיש שאני יכול עוד לשוחח. הייתי מפטפט כל הזמן. פחדתי שכאשר אשתוק – יברח. הוא – לא הרבה במילים: שניים שלושה משפטים, וזהו – יסו! והולך.

כשהגיע, שאלתי אותו באם הוא יודע מה פשר היריות שהיו בלילה. "כן" ענה לי. "המחתרת הרגה משתף פעולה בשכונה השכנה והגרמנים, כתגובת גמול, תפסו מספר גברים, ללא הבחנה והוציאו אותם להורג, בו במקום". בידיו, לא נראו חבילות אוכל כמו תמיד. שאלתי אותו באם לא הצליח לקבל תלושים. ענה לי שאין צורך. "אתה עוזב מחר בבוקר" אמר לי. הושיט לי שק עשוי בד מגבת. כשהצצתי לתוך השק, ראיתי אותו מלא בשטרות כסף.

"מחר בבוקר" המשיך "תיגש לשוק. בפינת בניין העירייה נמצא משרד להובלות. תן את הפתק הזה לבעל המשרד והוא יאמר לך מה לעשות בהמשך. אם תמצא – קנה לך מעט בגדים. את הכסף שולח לך אחיך. זה הכל. י-סו!" אמר והלך.

התכוננתי ליציאה. אמרתי לעצמי כי עליי לנצל את הלילה לעוד סרט בשכונה אחרת. ראיתי איזה שהוא מערבון – הסרטים האמריקאים הבודדים, שהיו מותרים להקרנה.

חזרתי לבית בשעה די מאוחרת. נשארתי בחוץ עד הרגע האחרון, לפני שהחל העוצר. רציתי לבלוע עד כמה שאפשר את האוויר של אתונה, כאילו היה זה הלילה האחרון בחיי.

באותו הלילה, נקטעה שנתי מספר פעמים, ללא כל סיבה. מחשבות אפפו אותי: לאן מועדות פני מחר? מה אעשה? מה יהיה? היכן אחי? אחיותיי? אבא? שאלות ושאלות ללא מענה.

החל מהשעה 05:00 בבוקר הייתי מוכן כבר למסע אל הבלתי נודע! הייתי רוצה לצאת לדרך מייד. אך התנועה הייתה מותרת רק החל מהשעה 06:00. השעה נתארכה כמו מאה. הסתכלתי בשעון ונידמה היה לי שהוא לא עובד – הזמן עבר כה לאט. המתנתי לחלוף השעה כששק הכסף בידי. שטרות הכסף שבשק היו עטופים בגופייה והתחתונים היחידים שהיו לי להחלפה. חולצה ישנה, סמרטוט שמצאתי בבית שימשו לי להשלמת ההסוואה של השטרות. בדקה לפני 06:00 הייתי כבר בחוץ.

אנשי השכונה, אנשי עמל, יצאו באותו זמן לעבודתם – לעבוד ולחפש מעט מזון למשפחותיהם. לא היה איכפת לי להיראות היום. הלכתי עם האנשים עד התחנה. החשמלית הייתה כה מלאה באנשים שהעדפתי ללכת ברגל שמא יגנבו ממני את השק.

המרחק עד השוק היה די גדול, אך, בבוקר אביבי זה של שבע עשרה שנותיי, לא נחשב המרחק.

הגעתי אל משרד ההובלות. ביקשתי את האחראי ומסרתי לו את הפתק (לאחר שקראתי אותו כבר בעצמי). "ד"ש מדודה אלני לדוד אני" היה כתוב בו. היה ברור לי כי זהו כתב סתרים. אך מה פירוש המשפט? לאחר שהאחראי קרא את הפתק, עשה ממנו כדור קטנטן והשליך אותו לרחוב. הכדור היה כה קטן, שמייד נעלם מתחת לכפות רגלי העובדים ושבים ברחוב.

"תהייה פה בשעה 06:00 בערב" אמר לי "ואל תאחר!". הסתובבתי בשוק, קניתי 3 חליפות לבנים. נכנסתי למקום בו יכולתי למצוא משהו לאכול. הדבר היחידי שהגישו שם, היה אורז מבושל עם חלב מתוק (אבקה). לא העזתי להתרחק הרבה מהמקום, פן אאחר, על אף שהשעה הייתה מוקדמת (רק 12:00 בצהריים).

הלכתי עד כיכר "אומוניה". עדיין הצטופפו שם הרבה אנשים – מעל פתחי האוורור של תחנת ה"מטרו".

לא רחוק משם היה בית קולנוע, בו הוקרנו הצגות, האחת אחרי השנייה. נכנסתי באמצע סרט. לא הבנתי את המתרחש במסך. לא יכולתי להתרכז. המחשבה מה יהיה איתי העסיקה אותי. משעה שלוש התייצבתי במשרד! התיישבתי על כסא בבית הקפה צמוד למשרד, ושתיתי ספל קפה ( שהיה קפה רק בשם ולמעשה היה זה חומוס טחון).

בשעה 05:30 ראיתי משאית גדולה, מלאה שקים ריקים, חונה לפני המשרד. האיש שקיבל ממני את הפתק, מתלחש עם הנהג ומצביע עליי. כעבור מספר דקות הוא קורא לי: "ניקוס – בוא ניסע!" (מאיפה ידע את שמי?). "מה שלום קוסטה?" הוא שואל אותי (קוסטה היה שמו הנוצרי, החדש של אחי). "שמי יורגו" אמר לי וחיוך על שפתיו. "אתה מכיר אותו?" שאלתי. "בטח היינו יחד בצבא. היינו באותה פלוגה. נלחמנו יחד בטפלני" (באלבניה – במלחמה נגד האיטלקים). חשבתי לעצמי: בצבא יחד, באותה פלוגה – אז לא קראו לאחי קוסטה! זאת אומרת שהוא הכיר אותו כיהודי ויודע שגם אני יהודי. לא רציתי להרחיב את הדיבור בנושא.

אני עולה על המשאית, בין שקים ריקים ומסדר לעצמי מקום נוח וחם. מספר רגעים לאחר שיצאנו לדרך, הצטרפו עוד 3 אנשים (2 נשים וגבר די מבוגר). גם הם הסתדרו בין השקים ויצאנו לדרך. השמיים מעל היו בהירים ואלפי כוכבים נצנצו ונתנו את הרושם של כיפה נוצצת. הנה שם, כוכב "נופל"! חבל! לא הספקתי לחשוב על איזו משאלה, שאולי תתגשם. כך אומרים – לא? הרכב המתנדנד והעייפות הביאו את התרדמה המיוחלת. ולפתע – עצירה. מחסום ביקורת של גרמנים. שתי הנשים והגבר התלחשו ביניהם וירדו. אני, עדיין המום מהשינה, לא זזתי. אור חזק של זרקור כוון אליי. קול רם ונוקשה במבטא איטלקי ציווה עליי לרדת.

קפצתי מהמשאית ופניתי באיטלקית, בחוצפה לא קטנה, אל החייל שעמד לפניי: "למה אתה צועק?" הוצאתי מכיסי את תעודת הזהות הגרמנית והושטתי לו אותה. הוא לקח אותה בידיו, יחד עם תעודותיהם של האנשים האחרים ועיין בהם.

תעודות הנהג, הנשים והזקן הוחזרו לבעליהם. מבלי לשאול אותם מאומה ציווה עליהם לעלות לרכב. כשהתעודה שלי בידיו, פנה אליי ושאל אותי לאן פניי מועדות?

"אני הולך לקנות מזון למשפחתי" עניתי לו. "התעודה שלך לא בסדר" אמר לי. "תאריך התוקף שלה עבר!" צעק ולרגע נידמה היה לי שהוא הולך להכות אותי (חלק מהאיטלקים שנשארו שותפים לגרמנים, היו גרועים יותר מהבוסים שלהם).

הוא היפנה אליי את גבו והלך לכיוון כמה חיילים גרמנים, שהצטופפו ליד מדורה, לא הרחק מהמחסום.

"מה קורה כאן?" צעק אחד מהם. אני מתקרב אליו ופונה אליו ביוונית. "לא מבין" הוא עונה בגרמנית "ספרכן פרנטש?" הוא שואל אותי. "יא" אני עונה לו. גילו לבטח כגיל אבי (הגרמנים המבוגרים יותר היו פחות פנטיים). בצרפתית, אני מסביר לו את הסיפור שלמדתי בעל פה: העבודה הרבה במחצבה מנעה ממני לגשת ולקבל את התעודה החדשה ובסך הכל עברו רק מספר ימים מהתאריך שפג תוקף התעודה. בנוסף, אני מספר שכבר נכנסתי למשרדים השמורים על ידי הגרמנים מבלי שעשו לי בעיות כלשהן. אני בטוח שלא הבין אף מילה בקצב שדיברתי. מה גם שהצרפתית שלי הייתה כנראה מאוד מאוד ענייה.

"טרה בייאן" (טוב מאוד) הוא אומר לי ומתקן את התעודה, בהוסיפו את הספרה 2 לפני ה- 5 שהיה התאריך שבו פג התוקף, ואומר לי לאט בגרמנית, שלא יעשו לי בעיות במקרה שיהיו עוד מחסומים וביקש ממני שכשאחזור (שכן אמרתי לו שאני חוזר למחרת היום), שאביא לו משהו לאכול – אולי איזה עוף.

עליתי על המשאית ושוב תפסתי את המקום שלי בין השקים. השינה עברה לי כבר ולא יכולתי להירדם. ניסיתי לתפוס שיחה עם האנשים שהיו במשאית אך, לשווא. הם ענו לשאלותיי ב"כן" ו"לא". מילה אחת. עד כי נימאס עליי הכמעט מונולוג והתחלתי לשיר. כשגם זה עבר לי, שתקתי.

כעבור כשעתיים, שוב האטה המשאית את נסיעתה. חשבתי ששוב הגענו למחסום. הפעם, חשבתי לעצמי, זה לא יעבור בקלות, כפי שזה עבר בפעם הקודמת. קמתי וראיתי אורות מבצבצים פה ושם. הגענו לאיזה יישוב. הנה הרחוב הראשי. המשאית עצרה ליד בית קפה. הנהג יורד ואומר: "סוף הדרך. הגענו".

הגענו לאן? אני שואל את עצמי. ירדתי ועזרתי לנשים לרדת. נכנסנו כולנו לבית הקפה. הדאגה למה יהיה, גברה על העייפות. ישבנו כולנו ליד שולחן אחד והזמנו משהו לשתות.

ראיתי את הנהג מתלחש עם מישהו שעמד מאחורי הדלפק. לא הבנתי מה אמר אך עיניו הצביעו לכיוון שלי והבנתי שהם מדברים עליי. אחר כך הוא בא עם ספל קפה והתיישב לידי. הוא פנה לנשים שנסעו אתנו ושאל אותן מתי הן הולכות? מהמבטא שלהן, הבנתי שהן כפריות. "כשיפציע השחר" ענתה הצעירה שבהן. "טוב". "קחו את הבחור הזה אתכן לביתי" ובלי לחכות לתשובה מהן אמר לי: "הכפר שלי נימצא במרחק של 3 שעות הליכה. לך עם הבחורות והן תבאנה אותך לביתי. קטינה, אשתי, תטפל בך עד שאחיך, קוסטה, יבוא".

"מתי?" אני שואל. "מחר, מחרתיים, אל תדאג! הוא יבוא! בכפר תהייה בסדר. תאכל טוב. אתה רזה ואלוהים גדול!" אמר לי וקם לעזור לאלה שהתחילו לפרוק את השקים ולהכניס אותם למחסן גדול שהיה על יד בית הקפה.

"איך קוראים לך?" – פנתה אליי אחת הנשים. "ניקו" – אני עונה. "הייתי אומרת לך ללכת למלון לישון. אך, אנו יוצאות לדרך עם שחר, לפני זריחת השמש, כך שלא כדאי לך. יש שם ספסל אם אתה רוצה לישון. לך, שכב, ונעיר אותך כשנצא". היא הביטה בי כאילו רק עכשיו היא רואה אותי. מדדה אותי מכף רגל ועד ראש. היא ראתה את החליפה "העירונית" שלבשתי, אשר בינתיים התקמטה, והייתה מלוכלכת מהשקים, ופרצה בצחוק!

צחוקה הבריא, מלא החיים – השפיע עליי. הרגשתי את הדם עולה בלחיי מבושה, אך, לא נעלבתי. להיפך. הצחוק הזה שיחרר אותי מהלחץ שרבץ עליי. מבט עיניי חלף על החליפה שלי ופרצתי גם אני בצחוק רם.

זהו. הקרח נישבר. כמה "קמצניות" היו בדיבור במהלך הנסיעה וכמה פטפטניות נעשו לפתע.

לא הרגשתי איך הזמן עבר והשחר הפציע. הגיע הזמן לקום וללכת. אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לדרך.

עזבנו את העיירה שהתחילה להתעורר.

צמחיית האביב, האוויר הצח, השדות הירוקים עם פרחי הבר וריחותיהם, מצב רוחן של שתי הנשים שהיו בחברתי, כל אלה השכיחו ממני את המציאות.

הדרך התחילה לטפס מעלה והלכה ונהייתה יותר צרה. בהחלט לא דרך למכוניות. כל עוד הייתה ההליכה בשדות ובמישור לא הרגשתי עייפות, אפילו אחרי לילה "לבן" משינה. כעבור כשעתיים של הליכה, הגענו למרגלות ההר וישבנו לנוח תחת עץ ענק. הנשים פתחו חבילות שהיו בידיהן. החבילות היו עטופות במטפחות ראש. הוציאו כיכר לחם, גבינה מלוחה לבנה וזיתים. ארוחת מלכים! (קשה היה להאמין שאפשר לאכול לחם ללא הגבלה. ואיזה לחם!).

ההליכה בעלייה הייתה הליכה יותר איטית ויותר מעייפת. בטרם ראיתי את הכפר, שמעתי את נביחות הכלבים והבנתי שהגענו. בכל הכפרים היוונים, כמו גם כאן, צבועים הבתים בלבן – לבן, כאילו רק לפני רגע סיידו אותם. חצרות הבתים היו נקיות – נקיות. פה ושם ראיתי עשן היוצא מתנורי החימר שבחצרות.

הנשים, עמדו לפני בית דו-קומתי, הצביעו עליו ואמרו לי שזה הבית של יורגו. הן קראו לקטינה, אשתו של יורגו. אישה שמנמונת, עטופה בסינר בית, שבודאי לו הייתה חיה בעיר ומטפחת עצמה, הייתה אישה מאוד יפה. היא יצאה את פתח הבית וכשהנשים אמרו לה שיורגו שולח לה אורח, היא באה אליי עם חיוך רחב מאוזן אל אוזן ובמבטא המיוחד של סביבה זו, קיבלה אותי ב: "ברוך הבא! ברוך הבא! היכנס!"

אני נכנס אל הבית, אוחז בידי את שק "הרכוש" שלי. גל נעים של ריח הבישול סוטר על פני. "בוא ואראה לך את החדר שלך!" אמרה לי קטינה. עלינו לקומה העליונה של הבית. בקצה הקומה פתחה קטינה את הדלת והזמינה אותי להיכנס לחדר די גדול, בעל חלון רחב, המוצף באור שמש. בחדר מיטה עם מצעים צחורים, שולחן ושני כיסאות.

"חבל שאין לנו חדר יותר גדול בשבילך" מצטדקת קטינה.

הודיתי לקטינה מקרב לב, ואמרתי לה כי אפילו לא חלמתי על חדר כה גדול ויפה.

כנהוג אצל הנשים היווניות בכפרים, הסקרנות היא תכונה לא מוכרת להן. קטינה לא שאלה אותי אף שאלה. לא מי אני, לא מה מעשיי ומדוע הגעתי אליהם ואף לא לכמה זמן אשאר. הקבלה הטבעית הזו – ממש הפליאה אותי. כאילו הכירו אותי כבר שנים. לאחר שקטינה השאירה אותי בחדר, שכבתי על המיטה וריח הלבנדר אפף אותי. לא רציתי לחשוב על שום דבר רע. הלוואי ואשאר כאן מספר חודשים, חשבתי לעצמי, ועם מחשבות אלה נרדמתי.

שנתי הייתה כה עמוקה, שכנראה לא שמעתי שדפקו בדלת. התעוררתי רק כשהרגשתי שמישהו מנענע אותי. פתחתי את עיניי וראיתי ילד כבן 8 עומד ליד המיטה ואומר: "דוד, הגיע זמן לאכול. השולחן מוצע והאוכל יתקרר! בוא!" הילד אחז בידי ועיניו הירוקות מסתכלות אליי.

ירדנו יחד לקומת הקרקע, לאחר שהכנסתי את ראשי מתחת לברז ונתתי למים הקרים לזרום. על יד השולחן ישבו כבר: ילד כבן 12, ילדה כבת 10 וקטינה. בשני הכיסאות הריקים התיישבנו ספירוס, (הילד שהעיר אותי) ואני. הייתי שיכור מריח הלחם הטרי והבשר הצלוי. הייתה זו ארוחת מלכים.

לאחר שסיימנו לאכול, לא עזב ספירוס את ידי. יצאנו לטייל בחוץ. הבית, היה בין אחרוני הבתים בכפר, כך שאחרי הליכה קצרה, הייתי כבר מחוץ לכפר – בשדות.

הלכנו כחצי שעה, כשלפתע, במרחק מה, בין כמה סלעים, אני מבחין במספר דמויות, אשר סביב חזיהם כרוכות שרשראות כדורים בשתי וערב, ללא תלבושת אחידה.

הבנתי שאלה פרטיזנים.

התקרבתי אליהם. אחד מהם פנה אליי ושאל: "אתה הוא שבאת אתמול וגר אצל קטינה?" "כן" עניתי לו. "טוב – האם באו גרמנים בבוקר לכפר?" "לא" – עונה ספירוס. הם היו שישה אנשים. שניים מהם רצו לכיוון הכפר. אט, אט כשספירוס לצידי, חזרתי גם אני לכפר.

יומיים חלפו ועדיין לא קיבלתי אף ידיעה מאחי. ביום השלישי, בבוקר, בעודי בחצר, מביט כיצד קטינה אופה את הלחם מקמח שעורה, ראיתי אישה אחת רצה וצועקת: – "הם באים!" "הם באים!". קטינה קמה ואמרה לי להיכנס לאורווה שמאחורי הבית וביקשה ממני לא לצאת עד אשר תקרא לי. "הגרמנים באים לקחת אוכל" אמרה לי.

רצתי בלב דופק בחוזקה אל האורווה. עליתי על ערימת חבילות קש ומבעד לשני קרשים, מהם הייתה בנויה האורווה, הבטתי החוצה.

שמעתי את רעם האופנוע ולפתע ראיתי אותם. הם היו שלושה על אופנוע שסל בצידו. הם חלפו ליד הבית במהירות ואי שם בתוך הכפר השתתק המנוע. כעבור חצי שעה, עברו שוב. ראיתי אותם צוחקים בקול רם, כשצחוקם גובר על רעש האופנוע. ידיהם אוחזות בתרנגולות המנסות להימלט בהניעם את כנפיהן. כך תם ביקורם החפוז.

עברו עוד יומיים ללא חדשות. החלטתי לרדת העירה ואמרתי זאת לקטינה. היא ביקשה שאקנה לה משהו. לפני זריחת השמש, הייתי כבר בדרך.

לא מיהרתי לדרכי. נהניתי מהנוף, ולעיירה הגעתי רק לקראת הצהריים. הייתי רעב וחיפשתי מקום לאכול משהו. האוויר הצח וההליכה הגבירו את תאבוני. בקצה הרחוב הראשי, אני רואה חלון ראווה של מוכר כובעים. נזכרתי שבעיר הולדתי, אביו של חבר ללימודים (יהודי), היה כובען, שעזב ועבר לעיירה זו. לא האמנתי שהם נשארו עדיין כאן, כי בכל זאת, מאז עברו כמה שנים טובות. למרות זאת, נכנסתי לחנות ושאלתי על מחירו של אחד הכובעים. מאחורי הדלפק היה בחור צעיר, יותר מבוגר ממני. בנוסף, שאלתי את הבחור גם היכן אפשר לאכול. הרגשתי שהוא מתבונן בי. הוא לא העז לשאול אותי. אך, כשהתבוננתי בו חזרה, הפטרתי כאילו בהיסח הדעת: "מרסי" (תודה, בצרפתית וגם מילה בה השתמשו היהודים דוברי שפת הלדינו). אז פלט מפיו "שמן" (כך היו מכנים אותי בבית הספר ובשכונה בשל היותי קצת מלא). הסתכלתי עליו וקראתי: "אליעזר לוי – האם זה אתה?" הוא יצא מאחורי הדלפק, בא אליי, חיבק אותי ונישק אותי והמטיר עליי המון שאלות מבלי לחכות לתשובות: על אבי, על אחיותיי, היכן אנחנו? ועוד ועוד. השבתי לו בקיצור ובמעורפל על מעשינו. אמרתי לו שאנחנו גרים באתונה ובגלל שחליתי בקדחת ורזיתי, באתי למספר ימים לכפר, כדי לאכול יותר טוב מאשר באתונה, וכן שאחזור בימים הקרובים לאתונה. קשה היה לי לשקר ועוד ליהודי שאני מכיר אך, אלה היו כללי המשחק של אותם ימים.

אליעזר סיפר לי שהוריו נפטרו וכי הוא ואחיו, שהיה בגילי, מנהלים את עסק המשפחה. הוא סיפר לי על כך שהם נמצאים בכוננות מתמדת לברוח להרים, על כל חשש ולו הקטן ביותר, שהגרמנים יגיעו ויישארו בעיירה. אליעזר היה מבוגר ממני ב-5 שנים והיה בבית הספר באותה כיתה של אחותי. הוא הזמין אותי לארוחת צהריים בביתו שנמצא מאחורי החנות. שם גם פגשתי את אחיו – והחיבוקים חזרו על עצמם. העלינו זיכרונות על עיר מולדתנו במשך מספר שעות, ורק כשראיתי שהשמש עומדת נמוך במערב, החלטתי לעזוב אותם ולחזור לכפר.

בדרכי, ראיתי את המשאית שהסיעה אותי מאתונה. חיפשתי ומצאתי את יורגו, הנהג. שאלתי אותו על אחי. אז, לקח אותי יורגו הצידה ולחש לי כי אחי מצא הזדמנות ועלה על ספינה לכיוון טורקיה. "ראיתי אותו בפיראוס במו עיניי!" אמר לי. באותו רגע, נכנסתי לפאניקה. מה אעשה לבד? לאן אלך? שתקתי ולא אמרתי מילה. יורגו, שלא הבין את המתרחש בליבי, אמר לי שיש לו פרדות וכי אם הנני מעוניין, אני יכול להצטרף אליו ולעלות לכפר. הסכמתי וחזרנו יחדיו לביתו שבכפר.

ישבתי אתם לארוחת הערב, אך ללא אותו תיאבון שהיה לי בימי שהותי בכפר ואחרי האוכל הלכתי לחדרי. שכבתי במיטה בעיניים פקוחות וחשבתי מהו הצעד הנכון אותו אני צריך לעשות. לא מצאתי אף פתרון אחד. רק בשעות הקטנות, הגעתי למסקנה שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא שאחזור לאתונה ושם אדע להסתדר. כשקיבלתי את ההחלטה הזו, הייתי כבר יותר שקט. "אם יש תחבורה, אחזור מחר לאתונה!" אמרתי לעצמי. כך נרדמתי. בבוקר, לקחתי את שק הכסף שהיה מתחת למזרן, הכנסתי לתוכו את כל הדברים שלי ויצאתי לדרך, מבלי לומר למישהו מה אעשה. חשבתי שאולי אצטרך לחזור ואיך אסביר זאת.

ביציאה מהכפר, מצאתי עגלה שהייתה בדרכה העירה וביקשתי מהעגלון לקחת אותי. תוך זמן קצר הגענו ופניתי ישר אל תחנת האוטובוס (אז האוטובוסים של התחבורה הציבורית היו מונעים באמצעות קיטור). בתחנת האוטובוס אמרו לי שהאוטובוס מאתונה טרם הגיע וכי רק למחרת היום יוצא אוטובוס בחזרה לאתונה.

הלכתי שוב אל הלוויים ושאלתי אותם באם יוכלו לארח אותי ללילה. הם נענו לבקשתי בשמחה.

אחר הצהריים ניגשתי לראות אם האוטובוס מאתונה הגיע. כשראיתי את האוטובוס חונה ליד בית הקפה הקטן, שמחתי. הייתי בטוח שלמחרת ייסע האוטובוס ואחזור אתו לאתונה. ביררתי ונאמר לי שהאוטובוס יוצא מחר לאתונה בשעה 06:00 בבוקר וכי ניתן לרכוש כרטיסים מהנהג לפני הנסיעה.

שקט מבחינה זו, טיילתי ברחוב הראשי והרהרתי לעצמי מה אעשה לכשאגיע לאתונה.

לפתע פתאום, עמדתי במקום כאילו פגע בי ברק! מספר צעדים לפניי, הלך אדם עם מעיל גשם על כתפיו, והליכתו הייתה לי מוכרת להפליא. נעמדתי בפה פעור, מבלי להיות מסוגל להוציא הגה.

לא ייתכן! אמרתי לעצמי – אחי כבר בטורקיה! אך, למרות זאת, לא יכולתי לשלוט ברגליי שהאיצו את הליכתי. כאשר הפרידו בינינו אך מספר פסיעות, שמעתי את עצמי קורא: "קוסטה? זה אתה?" ה"איש" היפנה את ראשו, ואז ראיתי – כי באמת אחי הוא! לא יכולתי לעצור את שטף הדמעות שזלגו מעיניי. רצתי אליו וממש נפלתי בזרועותיו. הוא חיבק אותי והבין כי משהו קרה. רק לאחר שנרגעתי כמעה, שאל אותי למה אני כאן ולא בכפר?

סיפרתי לו מה אמר לי יורגו. הוא צחק ולא אמר דבר.

הלכנו לבית המלון היחידי של העיירה ושכרנו חדר ללילה. קשה לומר שישנתי באותו הלילה, כל כך היית מרוגש. עוד לפני עלות השחר, יצאנו את העיירה לכיוון צפון. בדרכים ובכבישים כמעט ולא הייתה תנועה. כעבור הליכה של כ–4 שעות, הגענו לתחנת רכבת קטנה. ליד המחסומים של פסי הרכבת, עמד מבנה ועליו שם התחנה. בתחנה היו מספר חיילים גרמנים. עברנו ליד החיילים תוך כדי ניהול שיחה על הא ועל דא ביוונית ונכנסנו לתחנה. בתוך התחנה הייתה מעין מסעדה. התפריט היחידי במסעדה היה חלזונות מבושלים במים. לא הייתי רעב, אבל אכלתי. אחי, אמר לי שאי אפשר לדעת מתי נגיע למחוז חפצנו ומתי נוכל לאכול שוב.

אחרי מנוחה של כשעה, הנה אנו שוב יוצאים לדרך. הכיוון – הר "פרנסוס"!

עברנו מספר כפרים בדרך. בשעות אחר הצהריים גבר עלינו הרעב והחלטנו לבקש משהו לאכול. בכפר שהגענו אליו, לא הייתה מסעדה, לא בית קפה ולא חנות מכולת. נכנסנו לחצר אחד הבתים ודפקנו על דלת הבית. הדלת לא נפתחה והשקט היה מוחלט. הרגשתי שמתבוננים בנו מבעד לתריסים המוגפים של החלון. בטוחים שלא יפתחו לנו, המשכנו ללכת. לפנות ערב הגענו ליעדנו. אני לא ידעתי לאן פנינו מועדות, אך אחי כן! הכפר שהגענו אליו היה די גדול. במרכזו ניצבה הכנסייה ומסעדת-בית קפה שהייתה עמוסה באנשים באותה שעה (כמקובל – רק גברים).

כשנכנסנו והתיישבנו ליד שולחן פנוי, השתתקו כל האנשים ומבטיהם הופנו אלינו. המלצר ניגש אלינו ושאל מה רצוננו. ביקשנו ממנו משהו לאכול. כל בקשה שלנו נענתה בלאו- רבתי. אין! ביקשנו לחם, גבינה, משהו להכניס לפה. "הכל ניגמר!" – אמר לנו המלצר. אז קם אחי ובתוקף ביקש ודרש להיפגש עם ראש הכפר. הוא נקב בשמו המלא של ראש הכפר ואמר שנשלח אליו עם מסר מהמחתרת של אתונה, אותו שלף מתוך כתף המעיל, לאחר שפרם את הבטנה. באותו הרגע, נידמה היה לי שאני משתתף באיזה סרט ריגול: מבטיהם החשדניים של האנשים, המעיל הפרום על השולחן, הצעקה שנתן אחי כשדרש להיפגש עם ראש הכפר והפתק המקופל בידיו.

מישהו קם מאחד השולחנות, התקרב וניגש אלינו ושאל: "מאיפה אתם באים?", "למה אתם רוצים לראות את ראש הכפר?" משנענה האיש כי באנו מאתונה וכי נשלחנו ע"י "דיוגניס" (שם המחתרת של אחד הגדולים), הוא נרגע מעט, אך חשדנותו לא פגה. הוא פנה אל המלצר וביקש ממנו להביא לנו אוכל, התיישב ליד שולחננו ושאל המון שאלות. מאוחר יותר, התבהר לנו, כי ביחס העוין הראשון שקבלנו, היה "אשם" המראה שלנו. שנינו היינו גבוהים ובהירים. הם חשבו שאנחנו גרמנים למרות המבטא היווני שבפינו. היה ידוע שגרמנים רבים דוברים יוונית מצוין.

אחרי האוכל, ליווה אותנו האיש עד לבית האחרון של הכפר. בית דו-קומתי. עלינו לקומה העליונה. חדר גדול ובמרכזו אח בוערת. נתנו לנו שמיכות וביקשו שלא נצא מהבית (מעין "מעצר בית"). העייפות גברה עליי ומנמנם נשכבתי ליד האח ונרדמתי.

התעוררתי מעקיצות. לאור האח הבוער, ראיתי שאני מלא בעקיצות, אותן גירדתי גם מתוך שינה. אז, הבחנתי שאני מלא פרעושים. חיפשתי את אחי ולא ראיתי אותו.

השעה הייתה 04:00 לפנות בוקר. הגירוי בעור מעקיצות הפרעושים היה בלתי נסבל. התפשטתי וניערתי את הפרעושים מעל האש. הרטבתי גופייה אחת במים שהיו בקומקום ומרחתי את גופי. רווח לי מעט. המים הקרים הרגיעו את עורי. לבשתי לבנים נקיים וראיתי את אחי עולה בגרם המדרגות, כשגם הוא לבוש רק בלבנים, והוא… מגרד את גופו. יעצתי לו לעשות כמוני. ירדתי לחצר – לשירותים. הבטתי בגוש ההרים שמעל הכפר, אותם התחיל השחר להאיר, ועל השלגים שבפסגות.

"לא לזוז!" ציווה עליי קול חזק. נעמדתי על מקומי. הסתכלתי סביבי: האם הקול ציווה עליי? באור השחר, קשה היה לראות. אך, בין הצללים ראיתי דמויות רצות ואוכפות את הבית. פחדתי נורא. ראיתי את אחי יוצא מהבית וצועק איזו שהיא מילה. הייתה זו הסיסמא כמובן. הדמויות החלו לנוע לעברנו. אז, ראיתי כעשרה אנשים, רובם צעירים, רובים בידיהם. לאחד מהם אקדח – הבנתי שהוא המפקד. גבר, כבן 30, יפה-תואר, ניגש בחיוך רחב אל אחי ולחץ את ידו. "זה בסדר!" אמר לאנשיו. אז נשמתי לרווה. התקרבתי אליהם. אחדים היו בעלי זקן. המפקד הציג את עצמו: "טילמכוס". הצגנו את עצמנו בשמותנו הנכונים: "כהן לואיס ויצחק". "טוב" אומר טילמכוס. "תמצאו לכם שמות בדויים במשך הזמן!" מייד עלה במוחי שם אחד האלים מהמיתולוגיה היוונית. "לי תקראו קרונוס". אמרתי. "יופי" ענה לי. "בחרת לך שם מצוין!" "אם אינכם עייפים, בואו ונלך לפני פרוץ היום. קצת מסוכן להסתובב בסביבה הקרובה!" אמר לנו.

עליתי בריצה, אספתי את הדברים שלי, שמח לעזוב את המקום הזה, שנישאר בזיכרוננו כ"בית הפרעושים". כל הדרך, הייתה עלייה למרומי ההר. הלכנו בין עצי האורן והאשוח שמילאו את ההר. הריאות התמלאו באוויר צח ונקי. לאחר כל שעתיים של הליכה, הייתה הפסקת מנוחה למספר דקות. בצהריים, הגענו לסוכה ובה מכלאה של עדר צאן. התיישבנו מתחת לסככה וכעבור מספר דקות, הביאו לנו לחם עם גבינת צאן לבנה.

ההליכה במעלה ההר נמשכה עד לשעות הערב. "כמעט הגענו" – אמר לי אחד הבחורים שליוו אותנו. "שם למעלה" – אמר והצביע על מבנה גדול, בנוי על ראש הגבעה שקודם לכן ישבנו למרגלותיה למנוחה. לפי המבנה ומגדלי הפעמונים, הבנתי שמדובר במנזר. מנזרים מסוגו היו המפוזרים על מאות הרי יוון. כבר היה חשוך כשנכנסנו למנזר. בחצר הסתובבו כמה עשרות לוחמים. רובם צעירים, אפילו צעירים מאוד. שרשראות כדורים מסביב למותניהם או ב–X על כתפיהם.

הלוחמים התחילו להציג עצמם בפנינו, קמו ולחצנו ידיים. הראשון, "ניקופורוס" – מפקד הגדוד, אחריו – כהן וכהן (רופאים יהודים מסלוניקי), דוד ברודו – גם הוא מסלוניקי ועוד שלושה יוונים לא יהודים (מאוחר יותר הבנו שהם "האליטה" של הגדוד מבחינה אינטלקטואלית. שכן, רוב הלוחמים היו אנשים פשוטים, ללא השכלה, והרבה מהם ללא השכלה מינימלית אפילו). רק התיישבנו, וכבר הגישו לנו צלחת עם קמח תירס מבושל וחתיכת בשר ענקית (בטח מעל לק"ג לכל אחד). הסתכלתי לכיוון אחי ובעיניי שאלתי – לכמה ימים צריך לשמור את האוכל הזה? ראיתי שגם הוא מביט בצלחת האוכל שלו בתמיהה. דויד הבין את מבטינו ופרץ בצחוק ואמר לנו שבשבוע זה איננו צריכים להיות מודאגים ושאנו יכולים לאכול הכל (הוא היה אחראי על השגת המזון עבור אנשי הגדוד). לא חיכיתי לאישור נוסף ורק מטעמי נימוס, הותרתי את העצם בצלחת עם מעט בשר עליה. ההליכה במשך יום שלם, האוויר הצח ו–17 שנותיי, תרמו לרעב הזה.

השיחה שהתנהלה בינינו, הייתה כמובן על מה קורה באתונה, על הסבל של העמים תחת השלטון הנאצי, על גורל היהודים (אז, עוד לא ידענו על הנעשה במחנות הריכוז). מאוחר יותר, לאחר שהעייפות ניכרה על פנינו, הוצע לנו להצטרף אל הלוחמים לישון.

במשך היום, הספקנו לראות שהלוחמים מלאים בכינים ובחרנו ללכת לישון בחדר אחר. נאמר לנו לבחור את אחד החדרים שבקומה העליונה. רוב החדרים הענקיים, היו ללא ריצפת העץ שלהם ולא ניתן היה להיכנס אליהם. בקצה, מצאנו חדר, שמחצית ריצפתו טרם הספיקה להיות … חומר למדורה. שכבנו על הקרשים ותוך דקות ספורות, גברה העייפות על הקור העז ששרר במקום. נרדמתי.

התעוררתי רועד מקור, על אף שאחי כיסה אותי במעיל הגשם שלו. לא יכולתי לסבול עוד את הקור והחלטתי לקום. פסעתי בצעדים הססניים, צעד אחר צעד, בחושך ששרר במקום, כדי לא למעוד מהחורים שהיו ברצפה. יצאתי את החדר וללא היסוס ירדתי ונכנסתי לחדר בו ישנו לוחמים אחדים. כשראיתי בפינת החדר, אח בוערת, מצאתי פינה לידה והתכרבלתי. משפסק הרעד וגופי התחמם מעט, הצלחתי שוב להירדם. שנתי הייתה כה עמוקה, שהיה צורך להפוך אותי כדי שאתעורר. התחלתי לגרד בראש … הבנתי שמספר לא קטן של כינים החליפו דירה.

הידיעה על הכינים, לא מנעה ממני להישאר עם החבורה ולא להצטרף לאחי, שהכינים הפחידו אותו ממש. אחי בחר לישון בקור, במשך כל השבוע בו שהינו במנזר.

ביום השני, כבר נתנו לידי רובה מתוצרת איטליה ומספר כדורים שמייד הכנסתי לשרשרת ותליתי אותה על כתפיי, כמו כולם (כל כך רציתי להידמות להם. כל כך קינאתי בהם, בגופם החסון. בעוד שאני כה שברירי). מובן שלא היה זמן לאימונים. לימדו אותי רק איך לטעון את הרובה, איך לכוון ואיך יורים. "כל היתר, תלמד בקרבות" אמרו לי.

כעבור שבוע, עזבנו את המקום ופנינו צפונה. השלג טרם הפשיר וההליכה בו בנעליי ה"עירוניות" לא הייתה קלה. באופן כללי, הציוד שהיה לנו היה דל ביותר. מובן שהתלבושת לא הייתה אחידה. כל אחד לבש מה שניתן היה להשיג. למאושרים בינינו, הייתה תלבושת של גרמנים והסיפוק המקסימאלי היה למי שהצליח להשיג מגפיים מגרמני.

במחלקה השתלבתי מצוין. מלבדי היה עוד יהודי אחד, עמו התיידדתי. תמיד היו מקיפים אותנו הלוחמים, במטרה לשאול כל מיני שאלות – שכן, אנו היינו בין המעטים שידעו קרוא וכתוב והפכנו מייד ל"פוליטריקים".

הג'וב של אחי, יחד עם דוד ברודו, היה הלוגיסטיקה והטיפול בציוד.

פעילותו של הגדוד השתרעה בסביבתו של ההר "פרנסוס". היינו תוקפים את שיירות הגרמנים בכבישים. יום אחד בצד האחד של מרגלות ההר וכעבור מספר ימים, בצידו השני של ההר.

טבילת האש הראשונה שלי הייתה כעבור שבועיים. יצאנו כיתה אחת (14 לוחמים), למקום מרוחק מיישובים כפריים (מחשש של פעילות גמול גרמנית בכפרים) וטמנו "אמבוש" לצד כביש, שידענו שעוברים בו גרמנים. באמצע הלילה, ראינו אורות של מספר מכוניות . מפקד הכיתה החליט כי מספר המכוניות הוא רב מדי לכוחותינו. על הכביש נעו כ-10 מכוניות משא עם חיילים. שכבנו בשקט ונתנו לשיירה לעבור. השמיים היו בהירים והכוכבים נצנצו.

המשכנו לשכב עד שראינו מרחוק אורות של 2 מכוניות. היו אלה מכוניות משא. היינו דרוכים. המרחק בינינו לבינם לא היה גדול. כשהתקרבו המכוניות ממש, עד למרחק של כ-50 מטר, המטרנו עליהם מכל כלי הירי שהיו בידינו (אלה, לא היו רבים. בסך הכל מספר רובים ו–2 תת-מקלעים מתוצרת "תומסון").

הכדורים פגעו במכונית הראשונה. כנראה שהנהג נפגע. לפני שהספיקה המכונית להתדרדר במורד, הגיע הרכב השני ועלה עליו. שמענו את רעש ההתנגשות ואת צעקות הנפגעים.

המשכנו לירות, עד שהמפקד צעק לחדול. התחלנו להתקרב למקום ההתנגשות בזחילה. את שקט הלילה שברו גניחות הפצועים שנשמעו מתחת לערימות הפח והברזל. היו שם ארבעה חיילים. שלושה נהרגו במקום והרביעי, היה לכוד פצוע, תחת גג הפח של תא הנהג. אחד הלוחמים ירה והרג אותו. המכוניות היו ריקות. ניראה כי היו חלק מהשיירה הארוכה שעברה פה קודם ומשום מה, נשארו מאחור. חיפשנו בין ההריסות, ומצאנו את הרובים של החיילים הגרמנים. התחמושת לא הייתה רבה. שניים מהלוחמים החלו לחתוך את הצמיגים. לא הבנתי לשם מה הם עושים זאת. הם חתכו את הצמיגים ליריעות באורך של 20 ס"מ. רק יותר מאוחר הבנתי לשם מה עשו זאת – הרצועות נועדו להיות סוליות למעין סנדלים עם חבלים.

נצמדתי לאדמה מפחד שמא רואים אותי. רעדתי בכל גופי. לא ידעתי אם היה זה בשל פחד או בשל קור הלילה.

מגפי ההרוגים חולקו למי שלא היה במה ללכת (בדרך כלל היו רגלינו עטופים בשכבת בד יוטה – למעשה בשק). בנוסף נילקח מההרוגים כל מה שניתן היה לקחת מהמדים. נעליי החצאיות עדיין החזיקו מעמד כך שזכיתי "רק" בחגורה רחבה.

כמה רציתי איזה מעיל, שיגן עליי מפני הקור.

הקרב הראשון, טבילת האש הראשונה שלי, הצלחתו של המערב, מילאו אותי בגאווה. העייפות חלפה והרגשתי קל כנוצה. גם הדרך חזרה לפסגת ההר לא נראתה לי כה מעייפת.

מחנות יחידות הלוחמים לא היו מחנות קבועים. תמיד בחרנו מקום ביערות או בכפרים, בו רגלי הגרמנים לא דרכו.

הנה הקיץ עומד לחלוף. השתתפותי במספר פעולות של פגע–וברך, נטעו בי בטחון! . התיידדתי עם הלוחמים, החל מהמפקדים ועד הלוחם הפשוט. האנשים היו טובים וללא תסביכים. היו ימים בהם רעבנו ממש, והיו ימים בהם אוכל היה בשפע – טלה של כמה ק"ג לשני אנשים, אותו היינו צולים על גחלים.

המחסור הכי מורגש היה – נעליים! לנעל היחידה שלי (מתוך הזוג נותרה רק אחת – השנייה הייתה כל כך בלויה עד לאי-קיום), חיברתי את סוליית הגומי שהיה בה חור הענק, באמצעות חוט ברזל, וסתמתי את החור בקרטון. זה לא החזיק זמן רב. רגלי השנייה הייתה עטופה בסמרטוטים ובקושי החזיקה את רגלי. באחת הלילות מסוק השליך לעברנו חבילות ובהן … נעליים! היו מכל המידות אך כולן … לרגל שמאל. היינו נחים על פסגת אחת הגבעות של הר פרנסוס ……………….

כפי שציינתי בתחילת חיבור זה, אבי לא הספיק לכתוב הרבה לפני שנפטר. ניסיתי לסכם גם את ה"אחרי" של אותה תקופה שמספר עליה אבי ביומנו.

אחרי

דודי לואי ואבי ביצעו אין ספור חבלות בצבא הגרמני, השתתפו בקרבות רבות שבהן נהרגו לא מעט מחבריהם לנשק. אבי סיפר על הפעולות שבהן הוא ירה על הגדודים הגרמניים אך הוא גם הודה על הקושי הרב שהיה לו לירות ישירות ומטווח קצר בחייל גרמני חמוש. בחייל אויב שנמצה בלי נשק הוא לא היה מסוגל לירות.
הוא גם סיפר על המחסור באוכל, על הרעב הקשה שחוו בהרים. לפעמים הסתתרו ביערות שבועות מבלי שהספקת מזון כלשהי הגיעה אליהם. הוא סיפר על המחסור בבגדים חמים ובנעליים. פעם אחת קיבלה הקבוצה שבה אבי לחם חבילות של נעליים בכל המידות … אך כולן שמאליות.
בשלב מסוים לא רק הגרמנים היו אויביהם. הפרטיזנים הקומוניסטים היו צריכים להיזהר גם מלוחמי תנועת ההתנגדות של ה-EDES.
יש להזכיר שבשנים 1941-43 קבוצות ההתנגדות מהזרמים השונים נלחמו יחד ובגלוי נגד המעצמות הכובשות. אך עוד לפני סיום הכיבוש, בסוף 1943, הן החלו להתנגש צבאית והחלו לקרוע זו את זו. מהר מאוד פרץ סכסוך בין הקומוניסטים והלא-קומוניסטים. הבריטים תמכו בקבוצות ההתנגדות ה"לא-קומוניסטים" שהיו בראש סדר עדיפויותיהם.
ה-EAM-ELAS הפכה להיות הגרילה החזקה ביותר במדינה. היא גם הקימה מנגנון אדמיניסטרטיבי יעיל, שבאמצעותו שלטה באזורים המשוחררים, כבשני שליש מהמדינה. באוקטובר 1944, כאשר שוחררה יוון מהגרמנים, המדינה נקלעה למצב של משבר שהכניס אותה למלחמת אזרחים.
אמנם, בספטמבר 1944 EAM-ELAS השתתפה בוועידות שנועדו לאחד את קבוצות ההתנגדות היריבות ואת הממשלה הגולה בממשלה שלאחר המלחמה. הממשלה החדשה הורתה ל-ELAS להתפרק מנשקה. ב- 12 בפברואר 1945 נחתם הסכם שלום ורקיזה (Treaty of Varkiza) הקובע את כניעתה של ELAS. קבוצת ההתנגדות סירבה, מה שגרם להתפרצות של פעולות איבה באתונה בדצמבר 1944, בעיקר בין ELAS לבין הבריטים. מלחמת גרילה רחבת היקף החלה על ידי הקומוניסטים ונמשכה עד 1949.

בתחילת שנת 1945 אבא שלי ואחיו נפרדו מהפרטיזנים של ELAS וחזרו מההרים לאתונה, לחפש את סבי ואת הדודות שלי. מכיוון שלחמו בתנועת ההתנגדות הקומוניסטית, הסכנה ערבה להם. למרות שלא השתייכו יותר לתנועה, דודי ואבי פחדו שיעצרו אותם או גרוע יותר, יתלו אותם. חברם לנשק, דויד ברודו, נעצר ונשלח לבית הסהר.
הם הצליחו להגיע לאתונה ולפגוש את המשפחה. מהר מאוד דודי סידר לאבי דרכון וקנה לו כרטיס טיסה לקנדה. הוא עצמו פגש באשה נוצרייה שאיתה התחתן ולא נשקפה לו סכנה. בת דודתם הצעירה, אליקי טבח, שגם היא פעלה ב-ELAS , המשיכה להלחם יחד עם המורדים הקומוניסטים באתונה ונעצרה. היא ישבה בבית הסוהר 20 שנה.
דודי לואיס נשאר ביוון, שם נולדו שני בניו. הוא התגורר באתונה עד יום מותו ב-2007.

באביב 1945, בערב שלפני נסיעתו של אבי לקנדה, מוכן וארוז לקראת טיסתו, הלך אבי למרכז אתונה כדי להתאוורר ולהלך בעיר בפעם האחרונה. מאחת המסעדות הוא שמע את השיר "הבה נגילה הבה" בוקע בקול ובחוזקה. מתוך סקרנות הוא נכנס פנימה וראה חבורה של צעירים וצעירות רוקדים ושרים בעברית על רחבת המסעדה. אלה היו נציגי הציונות היהודית ביוון. הם היו כה עליזים ומזמינים שאבי לא סרב להצטרף אליהם בריקודים ובשירה. את הערב העביר בשיחות ארוכות עם מדריכי הקבוצה. בסוף אותו לילה דעתו התגבשה, אבי החליט: הוא לא יטוס לקנדה. פניו לגורל אחר ויעדו עכשיו הוא ארץ ישראל.

אבי עלה ארצה בשנת 1945 בעליה בלתי לגאלית באוניה "גבריאלה". הוא עבר הכשרה בקיבוץ איילת השחר והצטרף לקבוצת "שלהבת"- קבוצת עולים מיוון ומטורקיה בתל-חי, בה היו בנות-עולות מסוריה ועיראק. שם פגש את מי שבשנים תהיה אמי (בתיה ששון, עולה מעיראק במסגרת עליית הנוער הבלתי לגאלית).

הם עברו הכשרה מגויסת בהדרכתו של דוד אלעזר (דדו – מי שכהן הרבה יותר מאוחר כרמטכ"ל ב-1972 ועד מלחמת יום הכיפורים). אבא שלי שיחק עם דדו שש-בש בהפוגות שבין האימונים.

בשנת 1947 הורי התגייסו לפלמ"ח, פלוגה ג', הגדוד השלישי של חטיבת יפתח. מפקדם היה משה גרין.

אבי היה מקלען מס' 2. הוא לחם בסוסיתא, השתתף בכיבוש טבריה, הר כנען, ביריה וצפת. עם סיום הקרבות בצפון הגיע אבי לסרפנד (צריפין), השתתף בכיבוש לוד ונשלח לבית החולים בתל השומר לאחר שחלה בקדחת.
עקב מחלתו שוחרר וחזר לאפיקים, שם עבד עד שהסתיימה המלחמה. אז חזרה לשם קבוצת "שלהבת" לצורך התארגנות. (מתוך עדותה של אמי למוזיאון הפלמ"ח)

בקישור ניתן לקרוא אודותיו באתר לוחמי הפלמ"ח (לאחר פתיחת הקישור יש לגולל מטה).

כמה מחברי הקבוצה נשלחו לייסד את קיבוץ בית גוברין. אבי ואמי היו מביניהם. בקיבוץ הורי נישאו ונולדו להם ביתם, עלית ובנם, אילן. עד שנת 1957 משפחתנו הקטנה חייתה בקיבוץ. בעקבות נישואיה של אחותו של אבי ליהודי ממוצא איטלקי (יליד רודוס) שהתגורר בקונגו הבלגית שבאפריקה, עזבנו את הקיבוץ ונסענו לקונגו בא חיינו עד 1973. אז חזר אבי יחד עם אמי לארץ מולדתו, ליוון, שם חיו כ-8 שנים. ב-1981 חזרו הורי לישראל והתגוררו בגבעתיים. ב-1992 עברו הוא ואמי להרצלייה, לידי. אבי נפטר בשנת 1993. אמי נפטרה ב-2009.

[1]  *אבא שלי מזכיר אותו ביומנו

[2]  *אבי מזכיר זאת בעדותו