(ראיון שעשיתי לאמי כאשר חלתה בסרטן והבנתי שאיני יודעת דבר על חייה ואין עוד הרבה זמן לשמוע ממנה. הראיון מוקלט ותמללתי אותו לאחר מכן. הסיפורים שהושמעו היו מאד מבולבלים מבחינת סדר הזמנים ולוקים בחסר עשיתי כמיטב יכולתי לדייק בפרטים).

אמא נולדה בעיר יאנינה אשר בצפון מערב יוון. מעולם לא ידעה תאריך מדויק של לידתה אבל היה ידוע לה שנולדה בחג הסוכות בשנת 1924. היא היתה בת הזקונים במשפחתה, היו לה שתי אחיות ושני אחים.

שמם של הוריה היו אסתר (לבית קאבילי) ואליהו דוד. היא נולדה למשפחה דתית אשר שמרו שבת, שמרו כשרות ונהגו כמנהג היהודים הדתיים בכל הנוגע לחיי היום יום והמועדים.

אמא נשלחה ככל הבנות, בזמנו, ללמוד בבית הספר העממי. עם סיום ביה"ס בהיותה בת 14 בשנת 1938 נפטרה אמה ממחלה ואמא לא המשיכה לימודיה ונשארה לעזור בעבודות הבית. לאביה היתה חנות מכולת.

ביתה של אמא היה בתוך החומות של העיר יאנינה ברח' אנדרוניקי וחנות המכולת של אביה היתה מחוץ לחומות ברח' קאלרי.

שתי אחיותיה של אמא היו נשואות ולא התגוררו איתם. האחות הגדולה פורטיני גרה ביאנינה והיו לה שתי בנות קטנות והאחות השניה פלור היה שמה, גרה באתונה ולה היו שני בנים.

אחיה הבכור יוסה שמו, סיים את ביה"ס והתגייס לצבא. עם סיום שירותו הצבאי חזר הביתה ועזר לאביו בעבודתו במכולת.

הבית בו התגוררה אמא היה כנראה גדול ועל שתי קומות בקרבתם גרו גם אח של אביה ששמו היה אברהם דוד (כינויו היה בקרב היהודים בעיר ה"חכם דבוס") הוא היה מלמד ורעייתו ולפי אמא הם היו חשוכי ילדים.

אמא לא זכרה הרבה לספר על ימי ילדותה – כילדה , עזרה הרבה מאד בבית ולמדה מאמה לבשל, לרקום ולתפור ומידי פעם היתה יוצאת החוצה לשחק עם חברות בנות גילה. היא זכרה לספר שלאחר מות אמה יצאה פעם לטייל בעיר עם חברות ואחרה לשוב הביתה וכאשר הגיעה אחיה כעס מאד ואפילו היכה אותה. ספרה שמאד דאגו לבנות הצעירות אז והן לא יכלו לצאת ולבוא מהבית באופן חופשי כפי שהיום קורה.

קצת לפני כניסת הגרמנים ליאנינה אביה ודודה נפטרו והיא נותרה עם שני אחיה. אחותה שגרה ביאנינה נפטרה גם כן ממחלה קשה.

ב25 למרץ 1943 בהיותה בת 19 בלבד נכנסו הגרמנים ליאנינה. יוון נכבשה עוד קודם לכם ע"י האיטלקים, אולם בתקופה זו לא שנדרשו היהודים לענוד טלאי צהוב והמשיכו לחיות את חייהם כרגיל, הכל השתנה כאש נכנסו הגרמנים.

והיא מספרת: "זו היתה שעת בוקר מוקדמת, כולם עדיין ישנים. ולפתע נכנסו הגרמנים הביתה הוחלו לצעוק: ראוס! ראוס! (החוצה)". תפסו אותם והוציאו אותם החוצה אמא הופרדה מאחיה ויותר לא ראתה אותם, מכרים שלה ספרו לה שהם נשלחו ישר לתאי הגזים.

הגרמנים אספו את כל היהודים וריכזו אותם ליד האגם שבעיר. שם חיכו עד שכולם יתפסו. משם הועברו למקום אחר. לדברי אמא היוונים לא עזרו כלל וכלל ליהודים, לטענתה, השכן הכי קרוב שגר לידם היה אנטישמי.

העלו אותם לאוטובוסים והם הובאו ללריסה. שם רכזו את כל היהודים של האזור, בלריסה פגשה את גיסה והוא נתן לה קצת כסף. הם שהו שם במשך שבוע ללא מזון ומים ונאלצו לחפש לבד. רבים ניסו לשלם לגרמנים על מנת לברוח, אך מי שנתפס נורה מיד.

בלריסה הובאו לתחנת הרכבת והועלו על קרונות לבהמות. אמא מספרת בעברית הרצוצה שלה: "הביאו רכבות, איזה רכבות ששמים את החמורים לא את האנשים, הכניסו אותנו לשם בלי שום דבר, אחד על השני, אחד על השני. הרבה ימים נסענו, הרבה מתו בתוך הקרונות….".

זה היה טרנספורט לפולין. הם הגיעו למחנה הריכוז אושוויץ "בירקנאו". הטביעו עליהם מספרים. מספרה של אמא היה 77122.

אמא מספרת על חוסר ההבנה של האנשים. לא הבינו מה קרה ולמהזה קרה. הרגשה של חוסר אונים, תמהון. אנשים לא הבינו לאן הגיעו??? כאשר הגיעו למחנה פגשו בנות אחרות שאמרו להן: "אל תחכו הורים, אל תחכו קרובים, אל תחכו שום דבר, תראו רק את עצמכם…." והיא ממשיכה ומספרת: "באמת, שהיינו כמו חמורים, לא היינו מתחשבים בצורה כזאת שלקחו אותנו, לחשוב, לבכות – לא היה יוצא אפילו דמעה, לחפש איך זה יכול להיות??? לא, לא ידענו מה קורה….".

לאחר הטבעת המספר על היד הכניסו אותן לחדר. הן נאלצו להתפשט ולהשאר ערומות כביום היוולדן. נתנו להן מגבות והושיבו אותן בשורה. הן חיכו. גרמני עבר שם וסימן באצבעו, הוא עשה סלקציה. מי שלא מצאה חן בעיניו עברה הצידה. הן נשארו לחכות שם. לטענת אמא כנראה סיממו אותן: "…לא היינו חושבים היום חיים, מחר מתים בכלל היינו כמו מטומטמים…". היא ממשיכה לספר שהחודש הראשון היה הנורא מכל: "…הכי נורא היה החודש הראשון, לא היינו מרגישים כאב, לא שום דבר, אוכלים לא אוכלים, חיים לא חיים, לא היינו בכלל חושבים…". את האוכל היו מחלקים מתוך סירים גדולים והבנות ישבו לאכול ביחד. כמובן שלעולם לא קבלו תוספת.

חודש ימים היתה אמא במקום הזה בבלוק 22, ללא תעסוקה. לאחר ארבעים יום עשו שוב סלקציה. עתה כבר הבינה אמא שכדי להשאר בחיים רצוי שתראה את רצונה הרב לעבוד, כך עשתה. בגורלה נפל לעבוד ב"האוס קומנדו" – בחפירות. שם פגשה בבחורה שהיתה קרובה לדודתה והן עבדו יחדיוזמן מה, באיזה שהוא שלב במהלך העבודה אמרה לה אותה בחורה: "הגרמני עכשיו איננו, בואי ננוח, אל תפחדי". הן התיישבו ולפתע פתאום הופיעה ה"קאפו", היא ראתה אותן יושבות תפסה את אמי בשערותיה ודפקה את ראשה על הרצפה והכתה אותה בכל גופה. ואמא מתארת: "זה היה מה שאני אספר, זה לא מספיק, זה לא מספיק…" בשעת הצהריים, בעת חלוקת האוכל, אותה "קאפו" שהכתה אותה נזכרה בה, אמא לא יכלה לזוז בגלל המכות שקבלה, ה"קאפו" ריחמה עליה ונתנה לה תוספת מרק. הן עבדו מהבוקר מוקדם עד השעה 16.00 , את ארוחת הערב שכללה לחם ומרגרינה בלבד, קבלו במחנה.

אמא מספרת שב"בירקנאו" היו עוד יווניות סלוניקאיות, אך: "הן היו רעות מאד ודאגו רק לעצמן", אבל היא אומרת: "הן לא היו אשמות, הגרמנים הפכו אותן לכאלו, כל אחת דאגה רק לעצמה".

אמא אינה זוכרת בכמה מחנות היתה, מ"בירקנאו" העבירו אותה למחנה אחר, היא מספרת שהם הבינו בשלב מסוים שהרוסים מתקדמים לעברם. הצעידו אותם ברגל ממקום למקום, בסוף הגיעו למחנה הנשים רוונסבריק, זה היה מחנה גדול, מזון לא היה והגרמנים שהיו איתם נמלטו, אך הגיעו גרמנים אחרים ששוב לקחו אותם למקום אחר.

הסיפור שאמא מספרת מבולבל ולא מסודר. היא היתה מיועדת לטרנספורט לתאי הגזים, היא ידעה זאת, אולם כבר לא פחדה מכלום ולא הרגישה דבר. פעמיים היתה מול תאי הגזים אולם פעם אחת "קאפו" אחת הצילה אותה והוציאה אותה משם ובפעם השניה לא היה מקום וכך ניצלה.

ערב אחד לאחר הליכה של ימים ולילות הגיעו למלכוב. ובבוקר נודע להם שהגרמנים ברחו ובעצם הם משוחררים האוקראיניות שהיו איתן נכנסו למחסני האוכל לקחת מזון, ונשמעו קריאות: "השתחררנו! השתחררנו!" בתחילה לא הבינו מה קורה, לא ידעו מה לעשות. לבסוף כל אחת לקחה צידה לדרך ואמא יצאה עם עוד מספר בנות לדרךץהן הגיעו לישוב ופגשו אדם שאמר להם לא ללכת לאף מקום. הוא אמר שהרוסים מגיעים והם ישחררו אותן, אך הן פחדו מהרוסים, השמועות היו על יחס רע מצידם לאסירות, למזלן היו אנשים טובים באתו מקום והחביאו אותן באסם.

במשך הזמן, בעזרת הצלב האדום, אשר עזר רבות, אספו את כל האסירת ורשמו כל מי שנותר בחיים. שאלו אתן כל אחת לאן ברצונה להגיע, סבתי ביקשה לארה"ב כיון שידעה שיש להם שם קרובי משפחה, אך הפקיד הרוסי לא הסכים והיא הועלתה לרכבת ליוון.

לפי סיפורה של אמא, לא דאגו להם למזון לדרך וכאשר הרכבת עצרה ירדו אנשים לאסוף מזון מכל הבא ליד, באחת הפעמים אמא ירדה מהרכבת ולא הספיקה להגיע לרכבת חזרה ובעת הריצה נפלה ונחבטה קשות בברך ונותרה לה שם צלקת לזכר המקרה. הרכבת נסעה והיא נותרה בודדה ובוכיה בצד התחנה, איש טוב אסף אותה ודאג לעלותה לרכבת הבאה. משם הגיע לאתונה ביוון.

ביוון פגשה קרובי משפחה רחוקים, אשר לפי דבריה לא עזרו כלל. אמא חזרה ליאנינה וגילתה שבית ילדותה נתפס ע"י יווני. הדבר היחיד שנותר לה מביתה הוא סט סכו"ם מכסף שהרשו לה לקחת.(סט זה שמור על ידי עד היום ויעבור בירושה בין ילדי).

מיאנינה, לאחר שלא ניתן לה להכנס לביתה, חזרה לאתונה והגיע למקום בו התכנסו בחורים ובחורות, ניצולים כמוה שרצו לעלות לא"י. שם פגשה את אבי עמנואל, בעלה לעתיד, הוא היה מבוגר ממנה ב10 שנים ולקח אותה תחת חסותו, טיפל בה ודאג לכל מחסורה. היא היתה צעירה מאד, בודדה ולאחר ה"טראומה" הנוראית שעברה, קבלה את עזרתו.

הם עלו לארץ ישראל בעליה בלתי ליגאלית על האוניה "חביבה רייך" ביוני 1946. ליד חיפה נתפסה האוניה ע"י הבריטים, ולשאלותיהם של האנגלים ענו כל הזמן: "ארץ ישראל, פלשתינה, ארץ ישראל, פלשתינה". את הבחורות הורידו ואת הבחורים הלא נשואים עצרו במחנה עתלית.

אבא ניסה לשכנע את אמי שתאמר שהם נשואים ואז ישחררו את שניהם, אולם אמא סירבה לשקר ועל כן אבא נעצר והיא שוחררה ולפי בקשתה הועברה לקבוץ גבעת ברנר.

לאחר שאבי השתחרר מעתלית, הגיע לתל-אביב היו 3 דודות שגרו בשכונת פלורנטין. הוא החל לבקר את אמי בגבעת ברנר ובלחץ אבי ודודותיו הסכימה אמא להנשא לו.

לאחר נישואיהם בדצמבר 1946 הם קיבלו דירת חדר על גג ברח' נחמני בת"א. השירותים והמקלחת היו מחוץ לבית. אחותי ואני גדלנו בבית זה עד שעליתי לכיתה ג' ואחותי לכיתה ו' עברנו לדירה סבירה יותר בשכ' מונטיפיורי.

אמא בשנות נישואיה הראשונות לא עבדה, אבא עבד קשה כסוור בנמל ת"א, הוא לא הסכים שאמא תצא לעבודה, אך אמא החלה להכנס דכאון עמוק ואף אושפזה לעיתים ואבא הבין שלצאת לעבודה יכול לעזור לה ואכן כך היה, מצאה עבודה בתפירה במפעל לבגדים בדרום ת"א וזה קצת הקל עליה.

אמא על אף מחלתה, בתקופות שהיתה מאוזנת, היתה מאד מסורה לבית ולילדיה, הבית תמיד היה מסודר ונקי, ידעה לבשל טוב, הכינה מאפים ועוגות טובות, אנו הבנות בלכתנו לגן ולביה"ס תמיד נקיות, מסודרות, מסורקות יפה, עם תיק אוכל מסודר ונקי וסנדויץ' ארוז היטב.

זוכרת את אמי בצעירותה כאשת ספר, תמיד חיפשה עיתונים וספרים ביוונית, מעולם לא למדה היטב את השפה העברית ועל כן לא יכלה לקרוא בעברית.

אמא לא ידעה לדינו, ועל כן בשנים הראשונות דברו בבית רק יוונית ועל כן אחותי ז"ל למדה את היוונית והבינה קצת, כאשר אני נולדתי אמי כבר ידעה לדינו וזו היתה השפה השגורה בבית, אז יוונית איני מבינה אך לדינו מבינה היטב, אך מתקשה בדבור וחבל לי כל כך שאיני דוברת יוונית.

לאחר שעברנו לגור בשכ' מונטיפיורי נולד להורי עוד בן שמו דוד בישראל. הטיפול בבן הצעיר שנולד נפל בעיקר על אבא ואנו האחיות עזרנו, אמא התקשתה לטפל בו. במהלך השנים אחותי הבכורה נישאה  ואני עמדתי לפני גיוס לצבא יצאתי לנח"ל שמשק היעד שלו היה חצרים, ובטרם הגעתי לקבוץ התחלתי לפעול להוציא את אחי מהבית ולהעבירו לקבוץ כילד חוץ.

אבא מאד התנגד למהלך, נעלב קצת, אך אמא הבינה שלילד אולי יהיה טוב יותר כך, יגדל בסביבה בריאה יותר וכך הצלחתי להביאו לקבוץ בכיתה ג' בידיעה שאני עוד כחצי שנה אהיה בקרבתו. וכך נותרו אמא ואבא לבד בביתם.

החיים לא היו קלים לאמא. טראומת השואה לוותה אותה לאורך כל חייה. העובדה שהיא היחידה שנותרה בחיים מכל משפחתה הקרובה לא הוסיף לבריאותה. עוד מספר פעמים אושפזה בבתי חולים בעקבות "נפילות" במצבה הנפשי. היחסים עם ילדיה היו קשים לאורך כל הדרך. לא היתה הבנה, לא היתה שיחה. ילדיה נטרו לה שנים רבות על ילדות קשה ולא מאושרת שעברו, עד לרגע שבגרו והבינו שהיא בעצם לא אשמה, ולא כך היתה רוצה שיהיו חייה וחיי ילדיה. הבנה זו הגיעה קצת באיחור מאחר ואמא חלתה בסרטן ריאות,(מעולם לא עישנה). במהלך השנתיים מרגע גילוי המחלה עד לפטירתה התגייסו ילדיה לטפל בה, לעזור ולתמוך גם באבא, ליוו אותה עד לרגעיה האחרונים באופן די  צמוד. תקופה זו גרמה לקרבה רבה בין אמא ואנחנו הילדים כפיצוי על השנים האבודות שחלפו. עבורי זו היתה "סגירת מעגל" ביחסי עם אמא, תקופה שתרמה לי רבות.