קהילות
קהילות יהודיות ביוון
אלכסנדרופוליס (Aleksandropolis)
ארטא (Arta) (מידע נוסף)
אתונה (Athens)
דידימוטיכו (Didimoticho)
דרמה (Drama)
וולוס (Volos) (מידע נוסף)
וריה (Varia) (מידע נוסף) (מידע נוסף 2)
זקינתוס (zakynthos)
טריקלה (Trikla)
ינינה (Ioannina) (מידע נוסף)
כלקיס (Chalkida)
כניה (Chania) (מידע נוסף)
לריסה (Larisa)
סרס (Seres)
פטרה (petra)
פלורינה (Folorina)
פרווזה (Preveza)
קוואלה (Kavala)
קומוטיני (Komotini) (מידע נוסף)
קוס (kos)
קורפו (Korpo)
קסטוריה (Kastoria) (מידע נוסף)
קסנתי (Xanthi)
רודוס (Rhodes)
שאלוניקי (Saloniki) (מידע נוסף)
***
ניאה אורסטיאדה (Aorsitiada)
אגרניון (Agrinio)
לנגדה (lngedna)
קטריני (katerini)
נאוסה (naoussa)
סופלי (Soufli)
הירקליון (Heraklion)
עמלנו רבות לשחזר את מורשת יוון וקהילותיה, אנו מאפשרים לכם זווית ראייה נוספת לסיפוריהם של בני קהילות יוצאי יוון, הקהילה שלנו.
כאן תוכלו לעקוב אחר סיפורם של קהילות יוון , תקופות, אנשים , חיים ומלחמות , נקודות וציוני דרך בחיי בני הקהילה.
נשמח לקבל מכם סיפורים ,תמונות, מסמכים וכל חומר אחר הקשור לקהילה ובכך לסייע , להקים ולשמר את הזכרון והמורשת של הקהילות.
תראקי
תעוד לקהילה יהודית רומניוטית קיים משלהי התקופה הביזאנטית. המצבה העתיקה ביותר שאותרה בבית העלמין היהודי תוארכה ל-1456. במהלך המאה ה-16 הגיעו לעיר מגורשי ספרד בהזמנת הסולטאן העות'מאני באיזיט השני. היהודים שהיו בעלי מקצוע, אוריינים ושלטו במספר שפות נקלטו היטב במסגרותיה של האימפריה החדשה ושגשגו. בחלק מקהילות יוון התמזגה הקהילה הספרדית עם הרומניוטית ובקהילות אחרות כגון דימוטיקה שינו היהודים הספרדים בכמותם הרבה את צביון הקהילה אשר הפכה בהדרגה מרומניוטית לספרדית ובניה דיברו בלאדינו.
במהלך מלחמת הבלקן הראשונה נכבשה העיר בידי צבא ממלכת בולגריה. מקצת מבני הקהילה נפגעו במהלך הלחימה ונזקים כבדים נגרמו לחנויות ובתי התושבים. לאחר המלחמה פרץ משבר כלכלי חריף שפגע גם בקהילה היהודית שרבים מבניה היו סוחרים. בראשית שנות ה-20מנתה הקהילה 900 נפשות מתוך 12,000 תושבי העיר ובפרוץ מלחמת איטליה-יוון מנתה הקהילה 1,000 נפשות,.
ב-6 באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוון דרך בולגריה וממלכת יוגוסלביה הביסו את הכוחות הבריטים אשר נסוגו בבהילות לכרתים. הגרמנים חילקו את השטח הכבוש לשלושה אזורי שליטה. אזור בשליטה גרמנית שכלל את מקדוניה המרכזית והמזרחית ובכלל זה הערים סלוניקי ודידימוטיכו. אזור שני היה בשליטה איטלקית ובו הבירה אתונה, הפלופונס ושטחים נוספים בחוף המערבי. האזור השלישי שכלל את שטחי תראקיה המערבית ומקדוניה המזרחית הועבר לחזקת ממלכת בולגריה. כשהחלו הקרבות נמלטו חלק מיהודי הקהילה לשטח טורקיה, מקצתם הצליחו להשיג אשרות כניסה לארץ ישראל בסיוע הקונסוליה היוונית, אך חלקם הוחזרו לשטח יוון על ידי השלטונות הטורקים לאחר לחץ כבד שהפעילו כוחות הכיבוש הנאצים. במהלך 1942 נשלחו חלק מיהודי העיר לעבודות כפיה.
ב-30 באפריל 1943 בוצעה אקציה בעיר והיהודים רוכזו בשטח בית הכנסת בעיר. למחרת היום הובלו בני הקהילה אל תחנת הרכבת, שם המתינו להם רכבות משא אשר נסעו במשך שלוש יממות לעיר סלוניקי. בעיר שהו מספר ימים וב-8 במאי הועלו על רכבות אשר נתיבן עבר דרך יוגוסלביה למחנה ההשמדה אושוויץ. 33 מתוך 970 בני הקהילה שגורשו למחנות ההשמדה ניצלו. ב-1948מנתה הקהילה 38 נפשות וב-1967 רק 21.
בעיר התגוררה קהילה יהודית ספרדית קטנה, אשר בפרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה 165 נפשות.
ב-4 במרץ 1943אחר חצות, נערכה אקציה בכל רחבי תראקיה על ידי חיילים בולגרים אשר עצרו 42 מיהודי העיר, הובילו אותם לתוך שטח בולגריה וריכזו אותם במחסני טבק בערים בלגואבגרד ודופניצה. בני הקהילה הוכו בידי החיילים הבולגרים, רכושם נבזז ובחלוף שבועיים הועלו על רכבות משא פתוחות, שיעדן העיר לום שעל גדת הדנובה. בנמל לום הועלו על מעבורת לכיוון העיר וינה, שם הועברו לרכבות משא שיעדן העיר קטוביץ וממנה נשלחו למחנה טרבלינקה. איש מהמגורשים לא ניצל. שאר יהודי העיר נמלטו לשטח שהיה נתון לשליטת האיטלקים וחלקם גורשו מאוחר יותר למחנות ההשמדה. בראשית המאה ה-21 לא התגוררו יהודים בעיר.
קהילה ספרדית מאורגנת בעיר קסנתי נוסדה בראשית המאה ה-20 עת הגיעו לעיר משפחות מאדירנה, דידימוטיכו וסלוניקי. ב-1926 הוקם בית הכנסת של הקהילה ואוכלוסייתה מנתה כ-1,300 נפשות. לאחר מלחמת העולם הראשונה עזבו יהודים רבים את העיר ומספר בני הקהילה ירד לכדי 350 נפשות. פליטים רבים שהגיעו לעיר לאחר מלחמת יוון-טורקיה, העלו את מספר בני הקהילה ל-700 בראשית שנות ה-30. מרבית היהודים נתונים היו במצב כלכלי קשה והתגוררו בשכונת פּוּרְנָלִי ורק מתי מעט התגוררו בעיר העילית שכונתה אָנוֹ פּוֹלִי. במהלך שנות ה-30 נפתח בית ספר יסודי יהודי. בפרוץ מלחמת יוון-איטליה מנתה הקהילה 1,100 נפשות, אך משפחות רבות עזבו את העיר מחמת הקרבות.
עם העברת השליטה באזור לידי ממלכת בולגריה מנתה הקהילה 660 נפשות. ב-22 בפברואר 1943 נחתם הסכם בין ממשלת בולגריה לגרמניה, אשר השלב הראשון בו היה שילוח 12,000 יהודי תראקיה ומקדוניה הוארדארית אל מחנות ההשמדה.
ב-4 במרץ 1943 אחר חצות נערכה אקציה בעיר קסנתי. בשלב ראשון ריכזו השוטרים הבולגרים 538 מבני הקהילה במחסני טבק ריקים, הפשיטו אותם וביצעו חיפוש גופני משפיל בכולם. למחרת היום אחר חצות העמיסו השוטרים הבולגרים את יהודי העיר על רכבות משא פתוחות, אשר עשו דרכן באיטיות במשך שלוש יממות גשומות אל עבר בולגריה. ליד העיר סימיטלי שבבולגריה עצרו הנוסעים להחליף רכבות והוטל על קבוצת רופאים ואחיות יהודים לבודקם. אחת האחיות תארה את המראות:
" ראינו נשים, ילדים וזקנים ערומים ורועדים מקור. החיילים והשוטרים הבולגרים הטרידו את הנשים, נגעו ובעטו בהן ובעת העלייה לרכבות הצליפו בעולים בשוטים והכו אותם בקתות רוביהם"
בהגיע הרכבות ליעדן נכלאו בני הקהילה במחסני טבק שהיו ריקים בעונה זו של השנה, מרביתם בעיר בלגואבגרד ומקצתם בעיר דופניצה. ראש העיר קסנתי פֶּטֶב שלח מכתב תודה לשר הפנים הבולגרי פטר גברובסקי בו הביע את שמחת כל תושבי העיר על הפתרון הסופי לבעיית יהודי עירו.
לאחר 10 ימים, הועלו היהודים באכזריות על רכבות משא פתוחות שנסעו לכוון העיר לום שעל גדת הדנובה. בנמל לום הועלו בני הקהילה על 4 מעבורות אשר הפליגו לכיוון העיר וינה. מעבורת אחת טובעה על ידי הגרמנים, תוך שהחיילים הגרמנים יורים אל עבר הניצולים וכל נוסעיה נהרגו. נוסעי שלוש המעבורות הנותרות הועלו לרכבות משא לכוון העיר קטוביץ וממנה למחנה טרבלינקה. יהודי קסנתי נרצחו ביום הגעתם למחנה טרבלינקה.
כ-40 יהודים מקרב עצורי תראקיה ובתוכם 6 יהודים מקסנתי, ניצלו מהגירוש לטרבלינקה מאחר שנשלחו לעבודות כפיה בבולגריה והם עלו למדינת ישראל. בסמוך לעיר עדיין קיים בית עלמין יהודי אשר אינו מתוחזק עוד.
מקדוניה
באפריל 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, נכבשה יוון על ידי גרמניה הנאצית ואזור תראקיה ובכלל זה העיר קוואלה הועברו לחזקת ממלכת בולגריה, אשר הייתה בעלת בריתם של הגרמנים. מיהודי העיר נמנעה אזרחות בולגרית, והוטל על אלכסנדר בלב, ראש הקומיסריון לענייני יהודים, לפתור את "בעיית היהודים". ב-22 בפברואר 1943 נחתם הסכם בין ממשלת בולגריה לגרמנים, אשר השלב הראשון בו היה שילוח 12,000 יהודי תראקיה ומקדוניה אל מחנות ההשמדה. בראשית מרץ מנתה הקהילה היהודית בעיר 1,471 נפשות.
ב-4 במרץ 1943, בשעה 04:00, נערכה אקציה בכל רחבי תראקיה ובכלל זה בעיר קוואלה. בשלב ראשון ריכזו השוטרים הבולגרים את היהודים במחסני טבק בעיר עצמה. לאחר מספר ימים הועמסו בני הקהילה על רכבות משא פתוחות שנסעו במשך שלוש יממות גשומות אל עבר בולגריה. מרבית היהודים רוכזו בעיר בלגואבגרד ומקצתם בעיר דופניצה. ראש העיר קוואלה שיפליאב שלח מכתב תודה לשר הפנים הבולגרי פטר גברובסקי בו כתב: "העיר קוואלה שוחררה מאלפיים פעילים של השוק השחור, מהשודדים הנצחיים של עמנו ואויבינו המושבעים".
לאחר כשבועיים הועלו בני הקהילה על רכבות משא פתוחות שנסעו לכיוון העיר לום שעל גדת הדנובה, תוך שהחיילים הבולגרים מכים בהם בקתות רוביהם ומצליפים בהם בשוטיהם. עובדי הכפייה היהודים בני "בולגריה הישנה", אשר הועסקו בסלילת כבישים ומסילות ברזל לאורך תוואי נסיעת הרכבות, רצו אחר הקרונות והשליכו לעברם מזון ובגדים. בנמל לום הועלו בני הקהילה על ארבע מעבורות אשר הפליגו לכיוון העיר וינה. לפי אחת הגרסאות, טובעה מעבורת אחת על ידי הגרמנים וכל נוסעיה טבעו עמה. נוסעי שלוש המעבורות הנותרות הועלו על רכבות משא לכיוון העיר קטוביץ וממנה למחנה טרבלינקה. מעריכים שרק כ-20 מיהודי העיר ניצלו ממוות במחנות ההשמדה.
ב-1948 התגוררו בקוואלה 42 יהודים, ב-1967 נמנו 47, ובשלהי העשור הראשון של המאה ה-21 לא התגוררו יהודים בעיר. בפאתי העיר קיים בית עלמין יהודי אשר מתוחזק על ידי יוצאי הקהילה החיים בישראל ונציגי הקהילה היהודית ביוון.
ב-1686 שוחררה העיר בודה מהכיבוש העות'מאני, רבים מיהודי העיר עזבו אותה ביחד עם העות'מאנים הנסוגים וחלקם היגרו לעיר דרמה. בני הקהילה עסקו במסחר זעיר בעיקר של מזון.
ב-1900 הורכבה הקהילה מ-45 משפחות שמנו 150 נפשות. לאחר מלחמת הבלקן השנייה התיישבו בעיר פליטים יהודים מהעיר סרס לאחר שהעיר ניזוקה בדליקה גדולה שפרצה בה. בפרוץ מלחמת איטליה-יוון מנתה אוכלוסיית הקהילה 1,200 נפשותץ
ב-1 במרץ 1941 הצטרפה בולגריה להסכם התלת צדדי, הורמאכט נכנס לשטחה ללא קרב והשתמש באדמתה כבסיס להכנעת ממלכת יוון. באפריל נמסר חבל תראקיה לחזקת הבולגרים, תוך הבטחה להכרה בתביעותיהם הטריטוריאליות לאחר תום מלחמת העולם השנייה. ב-22 בפברואר 1943 נחתם הסכם בין ממשלת בולגריה לגרמנים, אשר השלב הראשון בו היה שילוח 12,000 יהודי תראקיה ומקדוניה אל מחנות ההשמדה. במועד זה מנתה הקהילה היהודית בעיר 589 נפשות.
ב-4 במרץ 1943 אחר חצות, נערכה אקציה בכל רחבי תראקיה ובכלל זה בעיר דרמה. החיילים הבולגרים הובילו רגלית וברכבות משא את כל 4,000 יהודי תראקיה לתוך שטח בולגריה וריכזו אותם במחסני טבק שהיו ריקים בעונה זו של השנה. מרבית היהודים רוכזו בעיר בלגואבגרד ומקצתם בעיר דופניצה. סוחרי העיר דרמה שלחו מברק תודה, שהוכתב להם מראש על ידי השלטונות הבולגריים ומוען לשר הפנים הבולגרי פטר גברובסקי בו הודו לו על חיסולם של "היהודים הבוגדים, מיעוט של טורפים, מנצלי ועושקי העם היווני לדורותיו".
לאחר כשבועיים הועלו היהודים על רכבות משא פתוחות שיעדן העיר לום שעל גדת הדנובה, תוך שהחיילים הבולגרים מכים בהם בקתות רוביהם ומצליפים בהם בשוטים. עובדי הכפייה היהודים אשר הועסקו בסלילת כבישים ומסילות ברזל לאורך תוואי נסיעת הרכבות, נדהמו מהמראות והקולות והשליכו אל הקרונות הפתוחים את מעט המזון אשר היה להם. בנמל לום הועלו בני הקהילה על 4 מעבורות לכיוון העיר וינה. לפי אחת הגרסאות טובעה מעבורת אחת על ידי הגרמנים וכל נוסעיה טבעו עימה. נוסעי שלוש המעבורות הנותרות הועלו לרכבות משא לכוון העיר קטוביץ וממנה למחנה טרבלינקה, שם נרצחו ביום הגעתם למחנה. איש מ-589 יהודי העיר לא ניצל. ב-1948 התגוררו בדרמה 39 יהודים, ב-1957 מנו בני הקהילה 17 נפשות ובראשית המאה ה-21 התגוררו בעיר פחות ממניין.
בעיר סרס התגוררה מראשית המאה ה-16 קהילה יהודית ספרדית משגשגת בת כ-2,000 נפשות בעלת מוסדות חינוך וציבור. המקובל הידוע הרב יוסף טאיטאצאק מחבר ספר המשיב כיהן כרבה של הקהילה. במהלך המאה ה-17 חוותה הקהילה משבר קשה בשל תנועת השבתאות שפשטה בקרבה. תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית הוסיף למשבר התרבותי וההלכתי, גם מימד כלכלי וכך הלכה והצטמצמה הקהילה. חלק מיהודי העיר היגרו לאסיה הקטנה או עלו לארץ ישראל והם כונו סיריסלי. בהמשך הכינוי הפך לשם המשפחה שיריזלי. בפרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה 600 נפשות. ב-22 בפברואר 1943 נחתם הסכם בין ממשלת בולגריה ששלטה בעיר לגרמניה הנאצית, אשר השלב הראשון בו היה שילוח 12,000 יהודי תראקיה ומקדוניה הוארדארית אל מחנות ההשמדה.
ב-4 במרץ 1943 אחר חצות נערכה אקציה בעיר סרס במסגרתה עצרו השוטרים הבולגרים 499 מבני הקהילה, תוך שהם מכים אותם בקתות רובים ובשוטים. היהודים רוכזו באחד ממבני הציבור ושולחו למחרת היום ברכבות פתוחות לשטחי "בולגריה הישנה". שאר בני הקהילה הצליחו להימלט לשטח הנתון לשליטת האיטלקים וחלקם גורשו למחנות ההשמדה מספר חודשים מאוחר יותר, עם כניעת איטליה. בהגיע הרכבות ליעדן נכלאו בני הקהילה במחסני טבק שהיו ריקים בעונה זו של השנה, מרביתם בעיר בלגואבגרד ומקצתם בעיר דופניצה.
לאחר 10 ימים, הועלו בני הקהילה על רכבות משא פתוחות שנסעו לכוון נמל הדנובה שבעיר לום, שם הועלו על 4 מעבורות אשר הפליגו לכיוון העיר וינה. מעבורת אחת טובעה על ידי הגרמנים, תוך שהחיילים הגרמנים יורים אל עבר הניצולים וכל נוסעיה נהרגו. נוסעי שלוש המעבורות הנותרות הועלו לרכבות משא לכוון העיר קטוביץ וממנה למחנה טרבלינקה. בני קהילת סרס נרצחו ביום הגעתם למחנה טרבלינקה ומקרב המגורשים לא ידוע על ניצולים. מעריכים, שמקרב 101 היהודים שהצליחו לחמוק מהאקציה הראשונית ניצלו בודדים.
הקהילה היהודית בסלוניקי הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר ביוון ערב מלחמת העולם השנייה ובתקופות מסוימות אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם.
התפתחות ההתיישבות היהודית בסלוניקי
בסלוניקי, שנקראה בפי היהודים שאלוניקי או שלוניקא, התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה. קהילה זו הייתה הגדולה בקהילות היהודיות ביוון. הקהילה הוקמה כבר בימי התקופה ההלניסטית, בשנת 140 לפנה"ס וישנם אזכורים להתיישבות יהודים במקום כבר בימים ההם.
לאחר גירוש ספרד הגיעו אל סלוניקי עשרות אלפי יהודים, שהשתקעו בה והפכו אותה למרכז היהודי ספרדי המפואר והגדול ביותר ביניהם רבי יוסף טאיטאצאק שהקים בהם ישיבה גדולה בה למדו בין השאר רבי משה אלשיך, רבי שמואל די מדינה (מהרשד״ם), רבי אליעזר אשכנזי, רבי שלמה אלקבץ, רבי יצחק אדרבי (מחבר שו"ת דברי ריבות) ורבי אישטרוק שאנג.
לאחר גזרות ת"ח ות"ט בפולין היגרו גם ממנה יהודים לסלוניקי. בזמן שלטון האימפריה העות'מאנית במקום הגיעו אליה יהודים רבים משאר מדינות אירופה שבהן ישבו הנוצרים.
בסוף המאה ה-18 הייתה קהילת סלוניקי בין הגדולות שבקהילות היהודיות בעולם. במחצית השנייה של המאה ה-19 היוו היהודים למעלה ממחצית מתושבי העיר, והקהילה נחשבה לאחת הקהילות החשובות ביותר בין קהילות הבלקן ואף כונתה "ירושלים דבלקן". הנוכחות היהודית בעיר הייתה כה ניכרת עד כי עסקי המסחר בה, לרבות הנמל, הושבתו ממלאכה בשבתות ומועדי ישראל.
יהודי העיר פיתחו מאוד את הפעילות הכלכלית בה, ובכלל זה מסחר, תעשייה, בנקאות וכדומה. בין היתר היו בבעלות יהודית בתי מלאכה גדולים שבהם עבדו חלק מבני הקהילה באריגה וצביעת בדים.
שפת הלאדינו שהביאו עמם יהודי ספרד פרחה בעיר זו מבחינה שירית ותרבותית. בין המאות ה-16 וה-18 הייתה העיר למרכז של תורה ותרבות יהודית. בין רבני העיר ניתן למנות את רבי יוסף טאיטאצאק[1] (1488 – 1545). רבי יעקב בן חביב ורבי שמואל בן משה די מדינה (1506 – 1589) והרב רפאל אשר קובו שפעל במאה התשע עשרה. הללו פיתחו ספרות שו"ת והדפוס שהוקם בעיר עסק בהוצאת ספרי הלכה וספרים שונים שהופצו ברחבי העולם היהודי. במאה התשע עשרה היו בסלוניקי כמאה בתי מדרש וכשלושים בתי כנסת היסטוריים, בהם בית כנסת בית אל. כולם מפוזרים בשכונות ולפי קהלים כמו קהל אראגון, קהל קשטיליה, קהל סיציליא. עוד היו בשנות המאה התשע עשרה ארבע עשרה ישיבות. במאה ה-19 וה-20 פיתחו היהודים את התעשייה והבנקאות במקום. חברת כל ישראל חברים פתחה בה בתי ספר והופיעו עיתונים יהודיים בלאדינו ובצרפתית. נוסדו אגודות להפצת העברית וספרותה והחלו ניצנים של אגודות ציוניות.
בעת הכיבוש היווני של סלוניקי בתום מלחמת הבלקן הראשונה מנו יהודי סלוניקי כשליש מאוכלוסיית העיר ושלטו על המסחר בה.
מלחמת העולם הראשונה ואחריה
ביום שבת ל' באב ה'תרע"ז (18 באוגוסט 1917) כילתה שריפה גדולה את הרובע היהודי ומאז חלה שקיעה במצבם של היהודים בעיר. בזמןמלחמת העולם הראשונה רבים מהיהודים עזבו את העיר הן בשל תוצאות השריפה של 1917 אשר הותירה יהודים רבים חסרי קורת גג, והן בשל הגירת פליטים יווניים רבים מאנטוליה בעקבות הכיבוש הטורקי. בקרב הפליטים הללו התפתחה תנועה אנטישמית פשיסטית, שחבריה פרעו ביהודים בשנות ה־30 הראשונות (פרעות קמפבל) ובנוסף נחתו גזרות על תושבי סלוניקי היהודים, כגון איסור פתיחת עסקים בימי ראשון, הגבלה על לימודי בתי הספר היהודיים ועוד.
בשנת 1921 התמנה כרב העיר הרב בן ציון חי עוזיאל. הרב הספרדי האחרון של בני סלוניקי היה הרב חיים חביב שנספה באושוויץ בירקנאו.
דו"ח של הסיגורנצה הרומנית מיום 3 בינואר 1928 מציין שבמהלך משחק כדורגל בסלוניקי של הקבוצה הרומנית Unirea Tricolor, הרומנים הותקפו על ידי היהודים המקומיים בעקבות המהומות האנטישמיות הסטודנטיאליות ברומניה וזיכויו של רוצח היהודי דוד פאליק[2].
בשנות ה-30 עלו כעשרת אלפים יהודים מסלוניקי לארץ ישראל. העולים התיישבו בשכונות כמו שכונת פלורנטין ושפירא בתל אביב, שכונת בן ציון בנתניה והמושב צור משה. העולים, שרבים מהם היו קשורים לעסקי הימאות עוד בסלוניקי, תרמו תרומה מכרעת לפיתוח ענף הימאות בארץ. רבים מהם עבדו בנמל חיפה, והם היו מעורבים באופן בולט בפתיחת נמל תל אביב בעקבות השבתת נמל יפו במהלך המרד הערבי הגדול.
מלחמת העולם השנייה
שואת יהודי סלוניקי
בינואר 1943 זימן אייכמן את עוזרו דיטר ויסליצני לברלין והטיל עליו את המשימה של חיסול יהודי סלוניקי. ויסליצני בחר בעמיתו אלויס ברונר כעוזרו הבכיר, וב-6 בפברואר 1943 הם הגיעו עם צוות מצומצם לסלוניקי והשתכנו בשתי וילות מהודרות שהוחרמו מיהודים. ב-25 בפברואר 1943פורסמו חוקי הגזע בסלוניקי: על כל היהודים היה לענוד כוכב צהוב ובו המילה "יהודי"; היהודים חויבו לסמן את דירותיהם וחנויותיהם; נאסר עליהם להופיע ברחובות, בכיכרות הציבוריות, או באירועים פומביים לאחר שעות החשיכה, לנסוע בחשמלית, להיות חברים באיגודים מקצועיים ועוד.
הגרמנים ריכזו את היהודים בשלושה גטאות צפופים. גטו אחד בשכונת הברון הירש היה צמוד לתחנת הרכבת ונועד לריכוז היהודים לקראת שילוחם. ויסליצני פעל עם צוותו במהירות וביעילות. הם ניהלו תוכנית הטעייה מחוכמת. רכוש היהודים הוחרם, ובמקומו קבלו המחאות בכסף פולני ונאמר להם שהם הולכים להתיישב ליד קרקוב. הגרמנים נעזרו בכוח משטרה יהודי שמנה 250 איש.
ב-15 במרץ 1943 יצא המשלוח הראשון של 2,800 יהודים. בקרונות שיועדו ל-8 סוסים העמיסו מעל מאה איש. הימלר היה מקבל דו"ח על כל משלוח. המשלוח ה-19 והאחרון יצא מסלוניקי ב-10 באוגוסט 1943 והגיע לאושוויץ ב-18 באוגוסט 1943. עדויות מספרות שיהודי יוון סבלו באושוויץ, יותר מהאחרים, מכיוון ששפתם הייתה שונה, תרבותם שונה ותנאי האקלים שונים. סה"כ הוגלו מסלוניקי 46,061 יהודים, ואך מעטים מהם שרדו. הקהילה הגדולה הושמדה כמעט לגמרי, ורוב הניצולים מהשואה עלו למדינת ישראל לאחר המלחמה בשנים 1945-1948. הקהילה כיום הינה קהילה קטנה ומזדקנת. עיריית סלוניקי קבעה את יום ה-27 בינואר כיום זיכרון לשואת יהודי הקהילה. בנוסף, בכיכר מרכזית בעיר הוצבה אנדרטה לזכר 50,000 הקרבנות.
יהודים בעלי אזרחות ספרדית או פורטוגזית
בית הכנסת המרכזי בעיר סלוניקי ב-2007
מאז גירוש ספרד (1492) השתכנו יהודים באגן הים התיכון, בין היתר בסלוניקי, שם הם הוסיפו לדבר לאדינו. בסוף המאה ה-19 חשה ספרד בהתמוטטות האימפריה העות'ומנית, ורצתה לנצל את המצב כדי לפתח את מסחר החוץ שלה. לצורך כך אותרו קהילות דוברות ספרדית באזור. בנוסף לכך פרצה מלחמה בין ספרד למרוקו בשנת 1912. כדי ליצור קשרים עם האוכלוסייה המקומית עלה רעיון לתת חסינות ספרדית לכול האזרחים דוברי הלאדינו במרוקו, ובנוסף לכך לדוברי הלאדינו במקומות אחרים, כגון סלוניקי. בדצמבר 1924 החליט הפרלמנט הספרדי להעניק אזרחות מלאה לכל בעלי החסינות הספרדית. מעטים מיהודי סלוניקי ניצלו זכות זו. ערב מלחמת העולם השנייה היו רשומים בקונסוליה הספרדית בסלוניקי רק כ-560 יהודים בעלי אזרחות ספרדית.
היטלר רצה שפרנקו (הגנרליסימו הספרדי) יצטרף לצדו במלחמה, לכן הוא לא נגע לרעה ביהודים אלו, והם היו פטורים מכל הגזרות הנאציות. הם לא נדרשו לשאת טלאי צהוב ולעבור לאזור הגטו. כאשר התברר בהמשך המלחמה שפרנקו אינו מעוניין להצטרף להיטלר, אותרו כ-367 יהודים על פי רשימת הכתובות שהייתה בקונסוליה הספרדית ונשלחו לברגן-בלזן, לשמש כבני ערובה ואמצעי לחץ על פרנקו להצטרף למלחמה. קבוצה זו נשארה מה-30 ביולי 1943 עד ל-2 בפברואר 1944, אז הצליח פרנקו לשחררם ולהעביר אותם ארצה דרך מרוקו ומצרים. הם הגיעו לתל אביבב-4 בדצמבר 1944.
144 היהודים הנותרים (שלא נתפסו במשלוח הראשון) הצליחו באביב 1943 לברוח ולהסתתר באתונה, בעזרת השתדלותו של הקונסול הכללי של ספרד סבסטיאן רומרו רדיגאלס בפני שלטון הכיבוש האיטלקי. ב-2 באפריל 1944 הם נשלחו לברגן- בלזן והגיעו ב-14 באפריל. מעמדם היה שונה מיתר כלואי המחנה. הם היו פטורים מכל העבודות ונהלו את עצמם בצורה עצמאית על ידי ועד שהיה מקובל על הקבוצה. קבוצה זו שוחררה מעט לפני שיחרור המחנה כולו. הגרמנים ניסו להעביר קבוצה זו ברכבת, יחד עם קבוצות מיוחסות אחרות, למחנה טרזיינשטט לפני הגעת הבריטים, אך נתקלו בכוחות אמריקנים ששחררו אותם באזור מגדבורג.
עדויות לקהילה יהודית מאורגנת, שהתגוררה בתוך מצודת העיר מתוארכות למאה ה-6, תקופתו של יוסטיניאנוס הראשון קיסר האימפריה הביזאנטית. הקהילה הייתה רומניוטית בעיקרה ובניה דיברו יווניטיקה. בין המאה ה-9 לראשית המאה ה-11 נשלטה העיר על ידי האימפריה הבולגרית הראשונה. השלטון הבולגרי עודד הגירת יהודים לשטחי הממלכה ויהודים רבים שנמלטו מחמת רדיפות הביזאנטים הגיעו לתחומה. במהלך המאה ה-11 מנהיג הקהילה היה הרב טוביה בר אליעזר מחבר הלקח טוב שכונה "היווני".
מראשית המאה ה-12 ועד למחצית המאה ה-14 הייתה העיר זירת לחימה בין האימפריה הביזאנטית ובהמשך האימפריה הלטינית לבין האימפריה הבולגרית השנייה, נסיכות אפירוס, דספוטט סרביה ולבסוף האימפריה העות'מאנית. לעיר הגיעו פליטים רבים שנמלטו מרדיפות הצלבנים וכן חלק ממגורשי הונגריה ובוואריה. בשנת 1385 נכבשה העיר על ידי הסולטאן מוראט הראשון. לאחר כיבוש קונסטנטינופול בידי מהמט השני, בוצע טרנספר של אוכלוסיות לצורך איסלום מואץ של האימפריה החדשה וכך, הוגלו תושבי העיר ובהם כמחצית מבני הקהילה היהודית, שחלקם הפכו לעובדי כפיה (בטורקית עות'מאנית:סוּרְג'וּן) ועסקו בשיקומה של קונסטנטינופול לאחר כיבושה.
מגירוש ספרד ועד העת החדשה
במהלך המאה ה-16 הגיעו לעיר מגורשי ספרד בהזמנת הסולטאן העות'מאני באיזיט השני. היהודים שהיו בעלי מקצוע, אוריינים ושלטו במספר שפות נקלטו היטב במסגרותיה של האימפריה החדשה ושגשגו. בחלק מקהילות יוון התמזגה הקהילה הספרדית עם הרומניוטית ובקהילות אחרות כגון קסטוריה שינו היהודים הספרדים בכמותם הרבה את צביון הקהילה אשר הפכה בהדרגה מרומניוטית לספרדית. בהמשך, הגיעו לעיר מגורשים מפוליה וסיציליה אשר נטמעו בתוך הקהילה הספרדית שהתהוותה.
בני הקהילה נודעו בכל אירופה כסוחרי פרוות וכן היו מביניהם אומנים, גובי מיסים ורוכלים. במהלך המאה ה-17 רבים מבני הקהילה הצטרפו לתנועה השבתאית, במיוחד לאחר שב-1669 התיישב בעיר נתן העזתי.
ב-1873 נפתח בעיר תלמוד תורה. תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית לווה במשבר כלכלי חריף ברחבי האימפריה ואזור קסטוריה איבד מחשיבותו הכלכלית האזורית. בנוסף, ההתעוררות הלאומית היוונית לא פסחה על העיר קסטוריה ויהודיה הואשמו לא אחת בשיתוף פעולה עם הכובש העות'מאני. בשנים 1879 ו-1908 אירעו בעיר עלילות דם ובראשית המאה ה-20 החלה הגירת יהודים לעיר ניו יורק. לאחר מלחמת הבלקן הראשונה עברה העיר לחזקת ממלכת יוון ולאחר מלחמת העולם הראשונה, הגיעו אליה מהגרים מקהילת ביטולה. ב-1928 מנתה הקהילה 900 נפשות וב-1929 היו בעיר שני בתי כנסת, בית ספר יסודי יהודי ותיאטרון. באמצע שנות ה-30 הוקמה אגודת ספורט מקומית שנקראה "החשמונאים". ב-1937 עלו מקצת מבני הקהילה לישראל והיו שותפים להקמת מושב צור משה, אחד מיישובי חומה ומגדל.
מלחמת העולם השנייה וחורבן הקהילה
במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש יוון בידי כוחות גרמניה הנאצית, חולקה הממלכה ל-3 אזורי כיבוש: גרמני, איטלקי ובולגרי. העיר קסטוריה נכללה בשטח השליטה האיטלקי. באביב וקיץ 1941 הועברה כל התנובה החקלאית היוונית הטריה והמאוחסנת למחסני הצבא הגרמני ובשל כך, במהלך 1942 שרר רעב ביוון ממנו נפגעו בעיקר בני הקהילה היהודית. בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית והגרמנים השתלטו על השטח.
כשהחלו רדיפות היהודים סייע ראש הכנסייה בקסטוריה המטרופוליט ניקופורוס לבני הקהילה. ניקופורוס הסתיר 40 מבני הקהילה בתוך הקתדרלה בעיר ושכנע משפחות נוספות לפעול כמותו. מקצת מיהודי הקהילה הצליחו להמלט ליישובים הרריים מבודדים בסיוע תושבים מקומיים וחברי המחתרת היוונית ומקצתם הצטרפו למחתרות השונות. ב-24 במרץ 1944 נערכה אקציה בעיר ובמהלכה נעצרו 763 מתוך 900 בני הקהילה היהודית. היהודים רוכזו בבניין קיאזים ביי ששימש כבית ספר לבנות וממוקם בסמוך למסגד. במהלך הימים הספורים בהם שהו יהודי הקהילה במעצר, סייעו התושבים המקומיים במזון ואמצעי חימום. החיילים הגרמנים הכו את העצורים, שדדו את רכושם ותועדו מעשי אונס רבים. יהודי קסטוריה הועלו על משאיות והועברו לעיר סלוניקי משם שולחו ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ (בירקנאו) ובו נרצחו מרביתם ימים ספורים לאחר הגעתם. מעריכים שכ-30 מקרב המגורשים ניצלו בתום המלחמה. לאחר תום הכיבוש הנאצי חזר קומץ יהודים לעיר, בשנת 1948 נמנו בעיר 35 יהודים וב-1965 עמד מספרם על 22 נפשות.
הנצחה
בראשית המאה ה-21 הוקמה בקסטוריה אנדרטה לזכר קורבנות השואה. בעיר מתגוררת משפחה יהודית אחת[6]. ניצולי הקהילה ובני משפחותיהם החיים בישראל מתכנסים אחת לשנה במושב צור משה, בבית הספר על שם הנדבן היהודי בכר רוסו בן קהילת קסטוריה ומנציחים את זכרה של הקהילה.
גנאלוגיה
מבחינת המאגר הגנאלוגי של שמות המשפחה בקרב בני הקהילה עולה כי רובם הם מגולת ספרד ומקצתם איטליה. למשל שמות המשפחה: פיצירליו, רוסו, דה מאיו, אליהו, זכריה, אנג'ל, קמחי, חזן, קונפינו, אלבעלה, עשהאל, קופיו, בנבנישתי ומבורך מקורם מקטלוניה, קסטיליה וערים נוספות בצפון ספרד. משפחת ביבאס ממוצא איראני או מפורטוגל. אחד הענפים של משפחת קמחי מוצאו מאיטליה.
הקמת הקהילה
תיעוד לקהילה יהודית ספרדית בעיר פלורינה קיים החל מן המאה ה-17. יהודי העיר היו בקשרי מסחר עם בני הקהילות בסלוניקי וקסטוריה. בראשית המאה ה-19 חדלה הקהילה היהודית בעיר מלהתקיים מסיבות שאינן ידועות.
ב-1912 לאחר מלחמת הבלקן הראשונה היגרו יהודים רבים מהעיר ביטולה וכמה עשרות מהם הגיעו גם לעיר פלורינה והקימו קהילה מאורגנת. לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיע גל הגירה נוסף מביטולה והקהילה גדלה לכדי 100 משפחות[4]. בני הקהילה עסקו בסחר בדים, בגדים ונעליים וכן מקצתם היו נגרים. הרובע היהודי בפלורינה ממוקם היה בסמוך לנהר ויושביו גרו בעיקר לאורך רחוב בשם אִיפִּירוּ. לקהילה היה בית כנסת אחד ובית עלמין קטן ששכן מחוץ לעיר למורדות ההר. בעיר פעל בית ספר יסודי יהודי שנוסד ב-1917 ובו למדו גם עברית.
ב-1920 אירעה עלילת דם בעיר, כאשר פקיד ממשל האשים את בני הקהילה בחטיפת ילד נוצרי אשר מדמו ביקשו להכין מצות. לאחר שנמצא הילד והוברר כי כלל לא נחטף פיטרו השלטונות היווניים את הפקיד. ב-1924 עברה יוון לשבוע עבודה בן 5 ימים, כך שיום השבת הפך ליום עסקים מרכזי. בנוסף, אסרו השלטונות על עבודה בימי ראשון. פרנסתם של בני הקהילה שנמנעו מעבודה בשבת נפגעה מאד ורבים מהם עזבו את העיר והיגרו אל מחוץ ליוון, מרביתם חזרה לביטולה והקהילה הצטמצמה לכדי 50 משפחות.
מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי פלורינה
במהלך מלחמת איטליה-יוון התנדבו רבים מבני העיר לשרת בצבא הממלכה. באנדרטה שהוקמה בכיכר המרכזית בעיר להנצחת הנופלים, מוזכר שמם של ארבעה מבני הקהילה שנפלו בקרבות:מנחם אהרון, טסטה בן-ציון, מנחם יוסף ויצחק רחמין
בפתיחת מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית 400 נפשות. ב-30 באפריל 1943 ריכזו הגרמנים 372 מקרב יהודי הקהילה בחצר בית הספר בעיר והעלו אותם על רכבות שעשו דרכן לסלוניקי. ידוע שמקצת מהיהודים נרצחו או נפטרו עוד בסלוניקי וחלקם הצליחו להימלט. בסלוניקי הועלו בני הקהילה על רכבת, (משלוח מספר 17), שעשתה דרכה אל מחנה ההשמדה אושוויץ אליו הגיעה באמצע מאי. אין תיעוד מדויק לגבי מספר בני הקהילה שהגיעו למחנה ההשמדה אושוויץ, אך ידוע ש-295 מהם נרצחו במחנה ימים ספורים לאחר הגעתם. 28 יהודים שהסתייעו בתושבים מקומיים ואנשי מחתרת, הצליחו להימלט לאזורים ההרריים וניצלו מהגירוש
. מקצת מיהודי העיר חזרו אליה לאחר המלחמה וב-1948 נמנו בעיר 64 יהודים, אשר היגרו בהדרגה לאתונה, ישראל, ארגנטינה וארצות הברית. בשנת 1958 התגוררו בעיר 7 יהודים.
בראשית המאה ה-21 לא מתגוררים יהודים בעיר פלורינה ואין כל אזכור או הנצחה לאירועי מלחמת העולם השנייה. את שרידי בית העלמין היהודי ניתן היה לאתר עד אמצע שנות ה-80 ומניחים שהוא נהרס כחלק מפרויקט בינוי או סלילת כבישים מהירים באזור
תסליה
הקהילה היהודית
אזכור ליישוב יהודי בעיר טריקלה מצוי בתעודות מתקופת האימפריה הביזאנטית. בהמשך, היהודים שחיו בחופש ושגשוג תחת שלטון האימפריה הבולגרית השנייה, נלחמו לצד הבולגרים מול העות'מאנים. כפעולת עונשין, הגלה הסולטאן באיזיט הראשון קבוצה גדולה מיהודי העיר והפכם לעובדי כפייה, אשר כונו בטורקית עות'מאנית בהמשך תועדו יהודים אילו כקהילה נפרדת באיסטנבול, אשר נטמעה בהדרגה בקהילה הספרדית הגדולה בעיר עד שחדלה מלהתקיים בראשית המאה ה-17. בין השנים 1421 – 1452 התגוררו בעיר טריקלה וסביבותיה 387 משפחות יהודיות.
הסולטאן העות'מאני באיזיט השני הזמין את מגורשי ספרד להתיישב ברחבי האימפריה העות'מאנית בכלל זה בחבל הבלקן. היהודים שהיו אוריינים ובעלי מקצוע נקלטו היטב במסגרותיה של האימפריה החדשה ושגשגו. בחלק מקהילות יוון התמזגה הקהילה הספרדית עם הרומניוטים ובקהילות אחרות כגון טריקלה שינו היהודים הספרדים בכמותם הרבה את צביון הקהילה אשר הפכה מרומניוטית לספרדית. בין 1520 ל-1530 נימנו בטריקלה 181 בתי אב יהודיים ובאמצע המאה ה-16 נמנו בעיר 1,000 יהודים ובכלל זה פליטים שהגיעו מממלכת הונגריה.
תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית שלווה במשבר כלכלי קשה וההתעוררות הלאומית ביוון החל מסוף המאה ה-18 הביאו גם את קהילת טריקלה לכדי משבר ואוכלוסייתה הלכה והצטמצמה. ב-1770 פרץ מרד יווני כושל כנגד העות'מאנים שלווה בהתקפות ומעשי שוד כנגד בני הקהילה. בראשית המאה ה-20 מנתה הקהילה 800 נפשות ובניה עסקו בסחר בדים, חלפנות כספים ונפחות. בקהילה פעלו מקהלת ילדים, תלמוד תורה, 3 בתי כנסת ומקווה. ההנחייה ההלכתית ניתנה למוסדות הקהילה באמצעות רבני קהילת יואנינה. ההתעוררות הלאומית היוונית לוותה גם באירועים אנטישמים ובעיר תועדו עלילות דם בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. במהלך שנות ה-20 החלה התעוררות ציונית בקרב יהודי העיר ונפתח סניף של ארגון חובבי ציון.
בפרוץ מלחמת איטליה-יוון ירד מספרם של בני הקהילה ל-500 נפשות. באפריל 1941 כבשה גרמניה הנאצית את יוון והממלכה חולקה ל-3 אזורי שליטה: גרמני, בולגרי ואיטלקי. העיר טריקלה נכללה באזור השליטה האיטלקי וזאת עד לכניעתה של איטליה לבעלות הברית בספטמבר 1943. כשהחלו רדיפות היהודים הצליחו 450 מיהודי טריקלה להמלט לכפרים מבודדים בהרים, או נמלטו לטורקיה ודרכה לארץ ישראל. האוכלוסייה, הכנסייה והמחתרת היווניות סייעו באופן פעיל בהמלטות והסתרת יהודי הקהילה. ב-25 במרץ 1944 הצליחו הנאצים לעצור 50 יהודים מקהילת טריקלה ולגרשם למחנה ההשמדה אושוויץ, שם ניספו כולם. לאחר תום המלחמה היגרו בהדרגה ניצולי טריקלה לארצות הברית, אתונה ומדינת ישראל בה היו שותפים להקמת מושב נווה ימין. ב-1946 מנתה הקהילה 267 נפשות וב-1967 צומצם מספרה לכדי 100 נפשות[6]. בראשית המאה ה-21 התגוררה בעיר קהילה יהודית קטנה בת 50 נפשות ולה בית כנסת אחד. בעיר קיים בית עלמין יהודי אשר חולל בשנת 2000 בידי קבוצת נאו-נאצים יוונים. בית העלמין שוקם, שופץ ומתוחזק בידי בני הקהילה
ב-1864 הוקם בעיר בית ספר יהודי בחסות אגודת אליאנס וב-1865 הוקם בית הכנסת. רבה של הקהילה משה שמעון פסח שכיהן במשרתו מ-1892 ועד 1955 ביסס את מעמד הקהילה, הקים ב-1894 ישיבה בעיר וסייע לרווחת בניה אשר סבלו ממצוקה כלכלית קשה כחלק מהמצב הכללי בממלכה. ב-1939 זכה הרב לאות הוקרה מיוחדת ממלך יוון גאורגיוס השני. בשנות ה-30 הוקמו אגודות נוער וספורט כגון הכוח ומכבי.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה 882 נפשות . העיר וולוס הייתה חלק מחבל תסליה שנתון היה לשליטת האיטלקים[5]. באוקטובר 1943 לאחר כניעת איטליה, כניסת כוחות גרמניה הנאצית ותחילת רדיפות היהודים ארגן הרב פסח את בני קהילתו ושלחם ליישובים מבודדים. 746 מתוך 882 יהודי העיר נמלטו לכפרי הסביבה ההרריים והוסתרו בידי המקומיים. שאר 136 בני הקהילה נתפסו, נעצרו וב-25 במרץ 1944 שולחו ביחד עם יהודי העיר לאריסה אל מותם במחנות ההשמדה טרבלינקה ואושוויץ. בין הנספים אשתו ושני בניו של רב הקהילה.
לאחר המלחמה היגרו רבים מהיהודים ששרדו את המלחמה לאתונה ולמדינת ישראל. כ-300 מיהודי העיר ובכלל זה הרב פסח חזרו אליה ועסקו בשיקום מוסדות הקהילה ובית הכנסת שחרב. ב-1955 נפגעה שוב הקהילה מרעש האדמה שפגע בעיר והחריב חלק מבתי בניה ואת בית הכנסת. לאחר רעש האדמה היגרו רבים מיהודי העיר לארצות הברית. בראשית המאה ה-21 מתגוררת בעיר קהילה יהודית בת 150 נפשות ולה בית כנסת ומרכז קהילתי. בית העלמין היהודי בעיר מתוחזק בידי בני הקהילה. לאחר מבצע עופרת יצוקה התחוללו אירועים אנטישמים ביוון ובכלל זה בעיר וולוס, אשר לוו בהתבטאויות תואמות מצד בכירי ממשל יוונים. על קירות בית הכנסת בעיר רוססו כתובות שונות ולראשי הקהילה הועברו איומים טלפוניים.
מרכז יוון
יהודי אתונה בתקופת השואה
ב־28 באוקטובר 1940 תקפה איטליה את יוון. הקרבות נמשכו שישה חודשים במהלכם נהדפו הכוחות האיטלקיים, אשר פנו לעזרת הגרמנים. ב־6 באפריל 1941 תקפו הגרמנים את יוון, וב־27 הגיעו לשערי אתונה. יוון חולקה לשלושה אזורי כיבוש: גרמני, בולגרי ואיטלקי. העיר אתונה נכללה בשטח הכיבוש האיטלקי, והאיטלקים סירבו לפגוע ביהודי העיר. ב-8 בספטמבר 1943 נכנעו האיטלקים לבעלות הברית והוורמאכט השתלט על אזור הכיבוש האיטלקי. ב-20 בספטמבר מונה יורגן שטרופ כאחראי לסיום השמדתם של יהודי יוון.
לפני מלחמת העולם השנייה היו באתונה בין 3000 ל־4000 יהודים. בתקופת הרדיפות בסלוניקי נמלטו לעיר בערך 3000 אנשים. הפליטים הסלונקאים ניסו לספר ליהודי אתונה על המתרחש בסלוניקי אך דבריהם נפלו על אוזניים ערלות – יהודי אתונה הרגישו עצמם כיוונים וחשבו שלא יאונה להם כל רע. שטרופ הורה לבני הקהילה להרשם כדי להשיג מקומות עבודה ותלושי מזון. רב הקהילה, הרב ברזילי, נקרא אל הפקיד הממונה שעשה ניסיון לאלצו לשתף פעולה ולהקים יודנראט בראשותו. הרב ברזילי סירב, העביר את הידיעה לקהילה על תוכניותיהם של הנאצים, ועשה הסכם עם המחתרת לחלץ כל יהודי שירצה בכך, ולדאוג לכל מחסורו בהרים, מכספי הקהילה שנמסרו למחתרת לשם כך. 3,000 מבני קהילת אתונה הצליחו למצוא מסתור בכפרים מרוחקים, או להשיג תעודות זהות מזויפות ולצאת מהעיר. על רקע זה פעל אנגלוס אוורט מפקד משטרת אתונה שהורה על הנפקת אלפי תעודות זהות חדשות ליהודי העיר תחת שמות נוצריים בהן צויין סעיף הדת של מחזיק התעודה כנוצרי, על כך זכה לתואר חסיד אומות העולם.
ב-23 במרץ 1944 הורו הגרמנים ליהודי העיר להתקבץ בבית הכנסת המרכזי בתואנה של חלוקת מצרכים לחג הפסח. מקצת מיהודי העיר הגיעו ונלכדו במקום על ידי הגסטפו. בין 700 ל-1,000 יהודים נשלחו למחנה הריכוז חיידרי ולמחרת היום נאסרו בני משפחותיהם והובלו אף הם למחנה. ב-2 באפריל 1944 גורשו 1,300 העצורים למחנה ההשמדה אושוויץ, אליו הגיעו ב-11 באפריל ונרצחו תוך ימים אחדים.
אפירוס
יהודי יואנינה
גירוש יהודי יואנינה להשמדה, 25/03/1944
התיישבות היהודים ביואנינה, כמו בערים יווניות רבות, החלה כבר לאחר חורבן בית המקדש השני. הם דברו בניב רומניוטי המכונה יווניטיקה והיה להם נוסח תפילה משלהם. עם גירוש ספרד הצטרפו לקהילה אך מעט דוברי לדינו, והקהילה, בניגוד לקהילות אחרות ביוון שמרה על הנוסח הקדום שנהגו בו יהודי ביזנטיון. בניגוד לנוסח התפילה בשאר קהילות יוון, שנבלע בנוסח הספרדי בימים שלאחר גירוש ספרד, נוסח יואנינה נותר רומניוטי ייחודי והיה היחיד ששימר את הנוסח הקדום.
בית הכנסת ביואנינה
בתחילת המאה ה-20 היגרו חלק מהיהודים לארצות הברית, ואחרים הגיעו לארץ ישראל ופתחו בשנת 1925 בשכונת אהל משה בירושלים את בית הכנסת "בית אברהם ואהל שרה של קהילת יהודי יאנינא". היהודים בעיר, ערב מלחמת העולם השנייה, מנו למעלה מ-2,000 איש ועסקו במלאכות שונות כמסחר ותעשייה זעירה בפרט תעשיית גבינה וכן מעט בעלי מקצועות חופשיים. רובם היו במצב כלכלי נמוך והחיים היהודיים התרכזו בשתי שכונות קהילתיות שנוצרו סביב שני בתי הכנסת, הישן בתוך חומות העיר העתיקה והחדש, מחוץ לחומות.
לאחר כיבוש יוון על ידי הגרמנים ב-1941 נמצאה יואנינה בשטח הכיבוש האיטלקי. האיטלקים התייחסו אל היהודים בסובלנות והחיים היהודיים נמשכו באין מפריע, בתמורה לכך שהקהילה נדרשה לממן את המאמץ המלחמתי על ידי עבודת כפייה ומסים כבדים. המצב הורע כאשר פרשה איטליה מהמלחמה בספטמבר 1943 כשאת מקום האיטלקים תפסו הגרמנים. ב-25 במרץ 1944 (יום העצמאות היווני) נצטוו כל יהודי יואנינה להתרכז ליד חוף האגם. נאמר להם שהם מובלים ל"התיישבות מחדש". הם הועלו על משאיות והוסעו לעיר לאריסה ששם הייתה תחנת רכבת. בלריסה שהו היהודים כשבוע ואז הועלו על רכבת עם קרונות בקר והוסעו משך ימים רבים למרחק עד שב-11 באפריל 1944 הם הגיעו לאושוויץ-בירקנאו. עוד באותו יום הוכנסו רובם לתאי הגזים. לאחר המלחמה שרדו כ-150 יהודים.
כיום יש ביואנינה קהילה של פחות מ-50 יהודים. קיים בית כנסת אחד ששופץ בתרומת יוצאי יואנינה בארץ ובארצות הברית. בית הכנסת סגור רוב ימות השנה ופתוח לתיירים ובימים הנוראים, שם מתקיימות תפילות בנוסח הרומניוטים. בבית הכנסת טבלות שיש ובהן חקוקים שמות הניספים..
האיים
THE JEWISH COMMUNITY OF CORFU
The first written testimony on the presence of Jews in Corfu is found in the "Itinerary" of the Spanish Rabbi Benjamin Ben Yonah, who wrote that, during his visit to the island of Corfu in the 12th century, he met a Jewish dyer named Joseph. Later on, historians noted that in 1267 "numerous Jews lived in the island". That year the island was conquered by the House of Anjou (1267-1336), a period during which Jews who numbered several hundred, faced the population's hostility. Therefore, the Princes passed decrees in order to protect them. In 1387 the Venetians occupied the island for a long period of time. In 1425 they forced the Jews to live among Gentiles in various quarters. In 1492, some of the Sephardic Jews who were expelled from Spain settled in Corfu. In 1494, the expelled Jews from Apulia (Italy), and in 1589, some former "Marranos" from Portugal, led by Don Samuel Senor joined them. The new immigrants wished to integrate to the local "Romaniote" community. The Romaniotes, however, did not agree for fear they would lose certain privileges they had gained in the meantime. So, in 1551, the immigrants formed the new "Apulian" community. They lived within the citadel and had their own synagogue and cemetery. In 1571, when the Venetian State decided to expel the Jews from its territory, the Jews of Corfu were exempted, because according to the resolution of the Senate "This Jewish Community has proved beneficial to the city and to the island". On February 9, 1602, the Venetians passed a decree imposing a "badge" on Jews, which was a yellow cap for men and a yellow head cover for women, or a round yellow badge. In 1622, the 'General Pronoitis of the Seas', passed a decree imposing new restrictions, which led to additional decrees on March 1, 1707. These decrees were abolished when the Democratic French occupied Corfu between 1797-1799, granting certain privileges to the Jews, still valid when the Imperial French invaded the island in 1807. The British seized Corfu in 1814, limiting some of the Jews' privileges until the island was incorporated to Greece on June 2, 1864. The State granted them equal rights to the rest of the population. On April 2, 1891, the Jewish Community -composed of 5,000 people- suffered a terrible blow of anti-Semitic incidents due to religious superstitions, commercial competition and political interests. During these incidents the mob engaged in attacks against the Jews, looting of houses and shops, and a stunning violence. Many Jews were forced to emigrate to Egypt, France, Italy, England, etc. Since then, the Romaniote and Apulian Communities that had been separate, were integrated. . |
תולדות קהילת חאניה
ראשית התיישבותם של יהודים בעיר מתוארכת לשלהי המאה ה-3 לפנה"ס, תקופת ממלכות הדיאדוכים אשר קמו לאחר מותו של אלכסנדר הגדול. נוכחות יהודים באזור העיר מאוזכרת בספר מקבים ב', מניחים ששפתם הייתה היווניטיקה והם הגיעו לאי ממצרים או מרודוס. כתבים עתיקים שנמצאו באי דלוס מציינים נוכחות שומרונית בכרתים במהלך המאה ה-1 לפנה"ס ומניחים שגם יהודים התגוררו במקום. בשנת 67 לפנה"ס נכבשה העיר בידי הרומאים, סופחה לפרובינציית קירנאיקה וגם בעת הזו קיימות עדויות שניוניות לקהילה יהודית מאורגנת שהתגוררה בעיר.
לדוגמה, יוסף בן מתיתיהו נישא ברומא בפעם הרביעית ליהודיה ממשפחה מיוחסת באי כרתים, עניין המלמד על המצאות קהילה יהודית מאורגנת באי ועל חשיבותה.
עדויות שניוניות לקהילה היהודית מצויות גם בתעודות ביזאנטיות מתקופת תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית בהקשר רדיפות היהודים ובכלל זה איסור בניית בתי כנסת באי כרתים. כאמור, ב-825 נכבש האי על ידי המורים מאנדלוסיה, היהודים התרכזו בערים חאניה והרקליון וכפי הנראה זכו לחופש פולחן מסוים. עם זאת עולה, כי המורים המירו בכפייה את דתם של בני האוכלוסייה הנוצרית וב-961, משכבשו הביזאנטים מחדש את האי הם פעלו באגרסיביות להחלת הנצרות האורתודוקסית מחדש על תושביו, הגבילו את חופש הפולחן של בני הקהילה היהודית ולא אפשרו בניית בתי כנסת חדשים.
בראשית המאה ה-13, משעברה העיר לשליטת הרפובליקה של ונציה הפכו רבים מבני הקהילה סוחרים, תוך ניצול שיעור האוריינות הגבוה בקרבם ושליטתם במספר שפות והקהילה שגשגה כלכלית. החופש היחסי ממנו נהנו היהודים הביא לסכסוכים עם בני הקהילה הנוצרית בחאניה ובמהלך ההתקוממויות הרבות שפרצו באי, היוו היהודים מטרה להתקפות מצד המקומיים. הרובע היהודי העתיק בעיר, מצוי בעיר העתיקה ליד הנמל, עד למאה ה-16 היה מחוץ לחומות ועדיין מכונה בימינו "רובע העברים". לאחר הכיבוש העות'מאני הורשו היהודים להתיישב בכל רחבי האי כרתים ואף להגר ממנו וכך הלכה אוכלוסיית היהודים והתמעטה בהדרגה. העות'מאנים התייחסו ליהודים בכל רחבי האימפריה כמיעוט הנאמן לסולטאן ומועיל לאימפריה ותחתם נהנו יהודי חאניה מחופש פולחן ועיסוקים שלא ידעו בעבר. כשהחלה ההתעוררות הלאומית באי במהלך המאה ה-19 האשימה האוכלוסייה המקומית את היהודים בשיתוף פעולה עם הכובש העות'מאני ותועדו התקפות ועלילות דם כנגד הקהילה. במקביל, תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית לווה במשבר כלכלי חריף אשר הביא להגירת המונית של יהודי כרתים בכלל וחאניה בפרט. ב-1881 נותרו באי 647 יהודים, מרביתם בחאניה.
ב-1867 מינה הסולטאן אבדילאזיז את הרב אברהם דוד איבלאגון לרב הראשי, (חכם באשי), של קהילת כרתים. איבלאגון שהתגורר בחאניה היה הרב הראשי האחרון של הקהילה וכיהן במשרתו עד לפטירתו ב-1933. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, מנתה קהילת יהודי העיר 364 יהודים ולמעשה הייתה הקהילה היחידה באי.
בראשית שנת 1944 מנתה קהילת יהודי העיר 276 נפשות. בסוף חודש מאי נעצרו היהודים והועלו על הספינה טאנאיס מתוך כוונה להביאם למחנה הריכוז חיידרי ומשם לגרשם לאושוויץ. בנוסף הועלו לספינה כ-600 שבויי מלחמה יוונים ואסירים איטלקים. משחתת בריטית אשר מפקדיה סברו בטעות שמדובר בספינת קרב גרמנית, טיבעה את הספינה בירי טילי טורפדו וכל נוסעיה טבעו עימה, בראשית המאה ה-21 התגוררו בעיר חאניה 10 יהודים.
בית הכנסת "עץ החיים
בעיר חאניה היו שני בתי כנסת האחד ספרדי והשני רומניוטי והעתיק משניהם, "עץ החיים" הרומניוטי שרד. מבנה בית הכנסת "עץ החיים" נבנה בשנת 1487 וכנראה במקורו שימש ככנסייה. בסוף המאה ה-17 בעת הכיבוש העות'מאני המבנה נמסר לחזקת הקהילה היהודית ושוקם. במהלך מלחמת העולם השנייה נפגע בית הכנסת מהפצצות הגרמנים וננטש. בשנת 1995 פקדה רעידת אדמה את העיר, מבנה בית הכנסת ניזוק קשות ועמד בפני הריסה. לאחר רעידת האדמה החלו פעולות לשיקום המבנה מתוך ראיית חשיבותו ההיסטורית ובסוף שנות ה-90 הוא נפתח מחדש לקהל. ב-1996 נבחר בית הכנסת כאחד ממאה אתרים בעולם הראויים לשימור על ידי ה-WWF, הקרן העולמית לשימור אתרים. בבית הכנסת קיים מקווה וכן ספריה ובה 1,700 ספרים בתחומי ההיסטוריה, הפילוסופיה והתאולוגיה.
בינואר 2010 הוצת בית הכנסת בעיר וכ-2,500 ספרים, מרביתם עתיקים ונדירים נשרפו.
רודוס היתה עיר-מדינה חשובה ביוון העתיקה, מרכז סחר, תרבות ופילוסופיה. היא היתה בשלטון רומא, ביזנטיון, ונציה, ג'נובה, מיסדר היוהניטים והעות'מאנים. ב-1912 באה בשלטון איטליה. עם כניעת איטליה בספטמבר 1943 השתלטו עליה הגרמנים, והחזיקו בה עד כניעתם במאי 1945. אחרי המלחמה נמסרה ליוון.
היישוב היהודי בר' קדום מאוד, כנראה מן המאה השנייה לפני הספירה. ידוע על יהודים שישבו בה בימי הביניים, ובשלטון העות'מאנים היתה ר' מרכז חשוב של יהודים ספרדים ופעלו בה כמה ישיבות. בשלטון האיטלקים הוקם בה גם בית-מדרש לרבנים. ב-1934 ישבו בר' 3,700 יהודים. בעקבות החוקים נגד היהודים שחוקקה איטליה ב-1938 ירד מאוד מספרם: 55 מהגרים שהגיעו מקרוב גורשו, ועד 1940 היגרו מר' עוד 1,300 יהודים. בית-המדרש הנודע לרבנים נסגר והיהודים בודדו משאר התושבים. ביולי 1942 מונה אדמירל א. קמפיונה למושל במקומו של צ'זרה מריו דה וקי די וול צ'זמון האנטי-יהודי, ותנאי החיים של היהודים השתפרו. ואולם, בספטמבר 1943 כבשו כאמור הגרמנים את ר'. בהתקפות הבריטים ב-2 בפברואר ובפסח (15 באפריל) 1944 נהרגו כמה יהודים. ביוני יצא לר' אנטון בירגר עוזרו של אדולף איכמן, לארגן את גירוש היהודים. ב-13 ביולי יעד גנרל אולריך קלמן, מפקד דיוויזיה 999, (שהיה כפוף לגנרל אלכסנדר פון לר, מפקד קבוצת הארמיות E) את ר' ועוד שלושה מקומות למרכזי איסוף, ובהם היו חייבים היהודים להתייצב עד 17 ביולי. אחר-כך נצטוו היהודים להתאסף ב-19 ביולי מאחורי הארמון שהיה לפני-כן מטה מפקד חיל האוויר האיטלקי. ב-20 ביולי נאסרו הגברים היהודים. הנשים והילדים צורפו אליהם, וב-24 ביולי נשלחו 1,700 יהודים לאתונה על סיפון שתי דוברות פחם בלי כול מזון ומים; 120 יהודים מהאי קוס (kos) נוספו למשלוח. בבואם לאתונה נאסרו בכלא האידארי (haidari) הנודע לשמצה, ומשם נשלחו לאושוויץ. הם הגיעו למחנה ב-17 באוגוסט. 400 איש נבחרו לעבודת כפייה, השאר נרצחו ורק 150 שרדו לאחר המלחמה. כמה יהודים הצליחו להימלט מהאיסוף והצטרפו לפרטיזנים. הקונסול התורכי, סלאח אל-דין אולקומן, הציל 42 יהודים בעלי דרכונים תורכיים או נשואים לבעלי דרכונים תורכיים, בטענה שהם אזרחים תורכים. המופתי של ר' שמר על ספרי התורה של בית-הכנסת במקום בטוח עד תום המלחמה.
