יהדות יוון

168 לפנה"ס | תרבות, יוון

שתי התפוצות היהודיות העיקריות בתקופת בית שני (מ-538 לפנה"ס ועד 136 לספירה) חיו, כידוע, במצרים ובבבל, אולם מקורות היסטוריים שונים מעידים כי גם ביוון חיו יהודים רבים, בעיקר בערים סלוניקי, לאריסה וביזנטיון. אחת ההוכחות לכך היא העובדה כי חוניו השלישי, הכוהן הגדול של בית-המקדש, שנאלץ בשנת 168 לפנה"ס להימלט מפני המלך אנטיוכוס, בחר לברוח ליוון. בעת העתיקה היתה יוון מחולקת לערי מדינה (פוליס) רבות, ובהן אתונה וספרטה; כל אחת מהן היתה מעין מדינה ריבונית עם מוסדות שלטונות עצמאיים. הנחת החוקרים היא שאדם בכיר כמו חוניו השלישי לא היה נמלט אלא למקום שיש בו קהילה יהודית מסודרת וגדולה.
יוון הורישה לעולם את התרבות ההלניסטית האדירה, וגם השפעתה על היהודים באזור היתה מכרעת. תרבות זו, שטיפחה את פולחן הגוף והאינדיבידואליזם, הולידה טיפוס יהודי חדש, היהודי המתייוון, שהיה יהודי על-פי מוצאו ודתו, אולם נשא זהות יוונית בכל הנוגע לשפתו, למראהו החיצוני, להתנהגותו ולחשיבתו. אפילו השמות היהודיים עברו תהליך של התייוונות (אריסטובולוס, הורקנוס ואונקלוס, למשל), ובהמשך ספגה גם השפה העברית מלים יווניות, ובהן אלכסון, פרוזדור, אוויר, פנס וסינר.

67 | היהודים מגיעים ליוון

מראות רבים התחלפו לנגד עיניו של אל הים פוסידון ממשכנו שעל גדות מפרץ קורינתוס, המפריד בין חצי האי פלופונסוס לצפון יוון. על-פי כתבי יוספוס פלאביוס, בשנת 67 לספירה נשקף מבעד לגזוזטראות מקדש פוסידון מחזה שהיה אולי מכמיר את לבו של האל, לו היה בשר ודם: 5,000 עבדים עברים, שלל "המרד הגדול" בירושלים, שנשלחו לעבודות כפייה על-פי צו של המצביא הרומאי אספסיאנוס.
במאה הראשונה לספירה חיו במרחב היווני קהילות יהודיות רבות, בין השאר בספרטה, בארגוס, בקוס ובנקסוס. פילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי הגדול שחי באלכסנדריה באותה העת, מדווח כי במהלך נדודיו באזור פגש יהודים רבים בחצי האי פלופונסוס. השליח הנוצרי פאולוס מזכיר בכתביו כמה בתי-כנסת באזור, עדות שלימים קיבלה חיזוק בשרידים ארכיאולוגיים של בתי-כנסת שהתגלו באתונה, בקוס ובכרתים. הקהילות הללו היו ככל הנראה התשתית להתיישבות היהודית באזור בתקופה הביזנטית, שהחלה בשנת 330 לספירה.

632 | מרומא לביזנטיון

בשנת 380 אימצה האימפריה הרומית את הנצרות כדת הרשמית. מהלך זה אירע בד בבד עם היחלשותה של האימפריה, שנחצתה לשניים – האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית, המוכרת בשם "האימפריה הביזנטית".
מעמדם של היהודים היוונים תחת השלטון הביזנטי לא השתנה במידה מכרעת, למעט כמה הגבלות ובהן האיסור לכהן במשרות ציבוריות, להחזיק עבדים ולהעיד נגד נוצרים. יהודים רבים עסקו אז במקצועות הרפואה והתפרנסו מטקסטיל וממסחר.
בשנת 632 הוציא הקיסר הביזנטי הרקליוס צו שחייב את כל יהודי האימפריה להתנצר. הצו נומק בצורך באחידות דתית של האימפריה, אך נימוק נוסף לו היה נאמנותם המפוקפקת של היהודים. בסופו של דבר הצו לא יצא אל הפועל, והיחידים שאולצו להתנצר היו נוצרים שכפרו. 90 שנה מאוחר יותר יצא צו דומה, אולם גם אז היתה השפעתו מינורית.
הנוסע היהודי בנימין מטודלה דיווח על פזורה יהודית נרחבת שחיה ביוון המאה ה-12. בין היתר סיפר על 500 יהודים שהתגוררו בסלוניקי ועל 2,000 יהודים שהתגוררו בעיר תבאי, שעליהם כתב: "והם האומנים הטובים לעשות בגדי משי וארגמן בארץ היוונים, ובהם חכמים גדולים במשנה ובתלמוד".

1204 | הרומניוטים

בשנת 1204 כבשו הצלבנים ממערב אירופה את קונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית. במהלך 80 השנים שלאחר מכן החליפה יוון ידיים בין כובשים שונים – הצלבנים, הסלג'וקים, הבולגרים, הוונציאנים ועוד – והיהודים סבלו מחקיקה אנטי-יהודית ורדיפות מתמשכות.
אנקדוטה היסטורית מספרת כי המלך הבולגרי ג'ון אסן, שהביס את המלך תיאודור דוכס – אחד השליטים האכזריים ביותר ביחסו ליהודים – ציווה על שני יהודים לעקור את עיניו של המלך המובס. השניים סירבו, ובתגובה נזרקו מפסגת צוק אל מותם.
בשנת 1282 כבש הקיסר מיכאל השמיני את קונסטנטינופול מחדש ואיחד את האימפריה הביזנטית. הקיסר ביטל את החוקים המפלים נגד היהודים, ואיפשר להם לחזור לחיות בשקט ובשלווה. בתקופה זו ידוע על ארבע קהילות יהודיות מרכזיות ביוון: בכרתים, בקורינתוס בפטרס ובכיוס. היהודים הללו, צאצאיהם של היהודים שהגיעו לאזור אחרי חורבן בית שני, כונו "רומניוטים".
אחת היצירות המעניינות של קבוצה זו היתה נוסח תפילה ייחודי, שאף נקרא על שמם, "מנהג רומניה". לאחר שמגורשי ספרד הגיעו לאזור הבלקן, נטמעו הרומניוטים בקרב היהודים הספרדים, אולם שרידיהם נמצאים עד היום בשכונת נחלאות שבירושלים, שם פועל בית-כנסת של הקהילה, שאף שימרה כמה מהמזמורים והפיוטים העתיקים. נכון להיום מתגוררים חברי העדה בעיקר ביוון, בישראל ובעיר ניו-יורק.

1453 | שבת שלום, סלוניקי

כיבוש יוון על-ידי האימפריה העותמאנית בשנת 1453 וחיסולם של הביזנטים הרגיעו את הטלטלות שאפיינו את היחס ליהודים ביוון עד אז. היהודים זכו לחופש פולחן דתי ולחירות תעסוקתית, מה שהוביל לשגשוג ופריחה של בני הקהילה בכל תחומי הפרנסה – ממלאכה זעירה כמו צביעת בדים, ועד עיסוק בבנקאות, בספנות ובמסחר בינלאומי. במאות ה-16 וה-17 ידעו יורדי הים שאין זה מומלץ לעגון בנמל של סלוניקי בשבת. המנופים מושבתים, העגורנים נחים, והסוורים? הם מן הסתם מתפללים בבתי-הכנסת הרבים בעיר או שרים פיוטים ומזמורים סביב שולחן השבת. ואכן, בתקופה זו היתה סלוניקי הגדולה והחשובה ב"ערי היהודים" בעולם, ואולי הגדולה שבקהילות ישראל. בעיר פעלו רבנים ידועים, ובהם שמואל דה-מדינה ורבי יהודה אלשיך, והוקמו בה ישיבות ומרכזי תורה רבים. יהודי סלוניקי אף מילאו תפקיד ראשון במעלה במודרניזציה של העיר ובפיתוח התעשייה, הבנקאות ושירותי הציבור בה.
הסיבה המרכזית להפיכתה של סלוניקי לאכסניה יהודית גדולה כל-כך היתה זרימה מסיבית של יהודים אליה אחרי גירוש ספרד, עובדה שבאה לידי ביטוי בשפה הבולטת בעיר, הלאדינו (יהודית-ספרדית). כמו אחיותיה מהמזרח, שספגו את אווירת ארץ-ישראל – למשל וילנה, שכונתה "ירושלים דליטא", ולובלין, שכונתה "ירושלים דפולין" – זכתה גם סלוניקי בתואר הכבוד "ירושלים דבלקן".

1821 | עצמאות כן, יהודים לא

בשנת 1821 כוננה יוון העצמאית, ומצבם של היהודים, שהתייצבו לצדו של השלטון העותמאני, שנלחם במורדים, הורע. 5,000 יהודים קיפחו את חייהם בטבח הידוע בפלופונסוס. ברודוס ובקורפו החל רצף של עלילות דם. 1,500 יהודים עזבו את איי יוון בעקבות הפרעות והיגרו לאיטליה, לטורקיה ולמצרים. על-פי רישומי האוכלוסין ביוון, בתחילת המאה ה-20 נותרו בה 10,000 יהודים בלבד. ב-1912, בעקבות מלחמת הבלקן וסיפוח שטחים ליוון, גדל מספרם באופן משמעותי.
בתקופה זו פעלו ביוון כמה בתי-ספר של רשת אליאנס העולמית. ילדים שלא התגוררו בקרבתם נרשמו לבתי-ספר ציבוריים, ואת עיקר חינוכם היהודי קיבלו מהחזנים בבתי-הכנסת. ביישובים שהיו עדיין בשליטה טורקית, כמו קורפו, תראקיה ומקדוניה, נהנו היהודים מחינוך דתי ברמה גבוהה. בסוף המאה ה-19 פעלו בסלוניקי כמה בתי-ספר של אליאנס והוקמו בה אגודות להפצת העברית וספרותה, כמו גם עשרות עיתונים בלאדינו ובצרפתית ואגודות ציוניות וסוציאליסטיות.
הריכוז הגדול ביותר של בתי-ספר יהודיים היה בסלוניקי, שבה פעלו 12 מוסדות חינוך יהודיים בין שתי מלחמות העולם. בשנת 1931 ספגה רשת אליאנס מכה קשה כשביוון נחקק חוק שאסר על אזרחי המדינה ללמוד בבתי-ספר זרים.

1943 | בעוז ובגבורה

ערב מלחמת העולם השנייה, רוב תושבי יוון היהודים – כ-55 אלף איש – חיו בסלוניקי. ב-11 ביולי 1942 נצטוו כל יהודי סלוניקי בני 19–45 להתייצב בכיכר החירות בעיר. 9,000 יהודים עמדו בשמש הלוהטת ואולצו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד, לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי ריקודים ספגו רבים מהם מכות אכזריות.
מבין 43,850 יהודים יוונים שהגיעו לאושוויץ, 11,500 בלבד ניצלו בסלקציה. הישרדותם ועוז רוחם של יהודי יוון במחנות היו לשם דבר. הגאווה ורוח החירות שנטבעו בהם לא מטו גם לנוכח הזוועות – וכך עמדו בעינן גם ההיאחזות בשפה (הלאדינו והיוונית), ברעות, בפטריוטיות ובלכידות התרבותית, וכן יכולות השירה, האירוניה העצמית והתחבלנות.
וכך כתב פרימו לוי על יהודי יוון בספרו "הזהו אדם?": "לידי עומדת קבוצת יוונים, יהודי סלוניקי הנפלאים והנוראים… היוונים שהשתלטו על המטבחים ועל העבודות בתוך בית-החרושת הם יהודים שאפילו הגרמנים מכבדים. הפולנים יראים מפניהם. זוהי להם השנה השלישית במחנה, ואיש אינו יודע טוב מהם מה טיבו… שרים כל הזמן, רגליהם חובטות באדמה לפי הקצב והם כשיכורים מהזמר".
האחווה בין היהודים היוונים היתה לשם דבר. אהרון רוזה, רוקח מסלוניקי, שהיה היהודי היחיד שעבד במרפאת האס.אס במחנה, נהג להבריח תרופות ואמצעים רפואיים לחבריו תוך סיכון חייו. כינויו היה "האבא של היוונים". נודע לתהילה גם ד"ר ליאון קונקה, ששימש רופא בבית-החולים של אושוויץ 3.
מקהילה של כ-55 אלף יהודים ביוון שרדו רק 1,950 איש. רובם עלו לישראל בשנים 1945–1948.